כידוע, במסגרת תיקון 132 לפקודה, תוקנה הגדרת "תושב ישראל" לגבי יחיד, וזו משתיתה את מקום מושבו של יחיד על עקרון מרכז החיים. זאת, בהתחשב במספר מבחנים מהותיים: קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים של היחיד, מקום ביתו הקבוע, מקום המגורים שלוֹ ושל בני משפחתו, מקום עיסוקו, מקום האינטרסים הכלכליים הפעילים והמהותיים שלוֹ ומקום פעילותו בארגונים, באיגודים ובמוסדות שונים.
בנוסף, נקבעו בהגדרה החדשה שתי חזקות ניתנות לסתירה לפיהן מרכז חייו של היחיד בשנת-המס הוא בישראל: האחת – לגבי יחיד שתקופת שהִייתו בישראל בשנת-המס מגיעה כדי 183 ימים או יותר;* השנייה – לגבי יחיד שתקופת שהִייתו בישראל בשנת-המס מגיעה כדי 30 ימים או יותר, וסך כל תקופת שהִייתו בישראל בשנת-המס ובשנתיים שקָדמו לה הוא 425 ימים או יותר.
בנוסף, נקבעו בהגדרה החדשה שתי חזקות ניתנות לסתירה לפיהן מרכז חייו של היחיד בשנת-המס הוא בישראל: האחת – לגבי יחיד שתקופת שהִייתו בישראל בשנת-המס מגיעה כדי 183 ימים או יותר;* השנייה – לגבי יחיד שתקופת שהִייתו בישראל בשנת-המס מגיעה כדי 30 ימים או יותר, וסך כל תקופת שהִייתו בישראל בשנת-המס ובשנתיים שקָדמו לה הוא 425 ימים או יותר.
היום פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, מפי השופט י' אטדגי, בעניין א.כ. (קישור לפסק-הדין), המנתח לראשונה את אותה הגדרת "תושב ישראל".
באותו מקרה, קבע המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 3, שומה לפי מיטה השפיטה למערער לגבי שנות-המס 2005 ו-2006, לאחַר שדחה את טענתו העיקרית של המערערת בהשגתו, לפיה הוא אינו חייב בתשלום מס משום שאינו תושב ישראל אלא תושב רומניה.
השופט אטדגי דחה את הערעור.
ראשית, בחן השופט אטדגי את מניין ימי שהותו בישראל בשנים הרלבנטיות ומצא, כי אומנם בשנות-המס שבמחלוקת (דהיינו, 2005 ו-2006) לא התקיימה החזקה הראשונה הקובעת מינימום של 183 ימים, אך לעומת זאת, במניין שנות-המס האמורות יחד עם השנתיים שקָדמו להן התקיימה החזקה השנייה (דהיינו, בכל אחת משנות-המס 2005 ו-2006 שהה המערער לפחות 30 יום בישראל, ובכל אחת מהן יחד עם השנתיים שלפני כן הוא שהה בישראל יותר מ-425 ימים). בהתאם, קבע השופט אטדגי, כי חזקה שמרכז חייו של המערער הוא בישראל.
השופט אטדגי המשיך ונדרש, באריכות, לשאלה, האם המערער סתר חזקה זו, ולשם כך בחן את העוּבדות והראיות שהובאו בפניו.
נקבע, כי יישום הפרמטרים האישיים והמשפחתים הקבועים בהגדרת "תושב ישראל" על עניינו של המערער בשנות-המס הנדונות מטים את הכף לכיוון הקביעה כי הינו תושב ישראל; ואילו הפרמטרים התעסוקתיים-כלכליים מספקים תמונה מאוזנת, עם נטיה מסויימת לכיוון הקביעה כי הינו תושב-חוץ.
ברם, נקבע, כי המערער לא סיפק כל ראיה בדבר ההיבט הסובייקטיבי (כוונתו) והראיות שסיפק המשיב תומכות במסקנה, כי המערער ראה את עצמו כתושב ישראל באותן שנים. זאת ועוד, המערער גם נמנע מלהעיד שורה ארוכה של עדים רלבנטיים, שעשויים היו לתמוך בגרסתו, וממילא יש בכך כדי לתמוך בגרסת המשיב.
לאור כל זאת, פָּסַק השופט אטדגי, כי המערער לא הוכיח כי חל שינוי במעמדו מתושב ישראל לתושב רומניה.