במבזק מיום 23.12.2010 התייחסנו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין "בזק" נ' מנהל מיסוי מקרקעין רחובות (ע"א 10846/06).
באותו מקרה, נדונה השְאלה, האם חוכר מקרקעין הבוחר שלא לממֵש אופציה להארכת תקופת חכירה שניתנה לו בחוזה החכירה, וכתוצאה מכך תקופת החכירה שניצל בפועל קצרה מפרק הזמן הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין (25 שנים, למן תיקון 40 לחוק), זכאי להשבת מס הרכישה ששילם.
בית-המשפט העליון קיבל, ברוב דעות, את הערעור, בקובעו, כי הוראות סעיף 102 לחוק, שעניינן ב"החזרת מס בביטול מכירה", מאפשרות השבה של מס הרכישה (כמו גם מס השבח) ששולם בגין עסקת חכירה הכוללת "חוזה משני" לתקופת חכירה אופציונלית, מקום שהאופציה בעניין זה לא מומשה בפועל ונוצר בדיעבד מצב לפי "החוזה העיקרי" לא נכנס לתוקף. ובלבד, שללא תקופת החכירה האופציונלית נופלת החכירה בפועל על-פי החוזה מ"פרק הזמן הקובע" לצורך הגדרת "זכות במקרקעין" מסוג חכירה.
בית-המשפט העליון קיבל, ברוב דעות, את הערעור, בקובעו, כי הוראות סעיף 102 לחוק, שעניינן ב"החזרת מס בביטול מכירה", מאפשרות השבה של מס הרכישה (כמו גם מס השבח) ששולם בגין עסקת חכירה הכוללת "חוזה משני" לתקופת חכירה אופציונלית, מקום שהאופציה בעניין זה לא מומשה בפועל ונוצר בדיעבד מצב לפי "החוזה העיקרי" לא נכנס לתוקף. ובלבד, שללא תקופת החכירה האופציונלית נופלת החכירה בפועל על-פי החוזה מ"פרק הזמן הקובע" לצורך הגדרת "זכות במקרקעין" מסוג חכירה.
ביום 17.4.2012 נדחתה העתירה לדיון נוסף שהוגשה על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין (דנ"א 1879/11).
ביום 5.9.2012 ניתן פסק-הדין של ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין אלוניאל בע"מ (ו"ע (ב"ש) 41220-03-12).
באותו מקרה, סירב מנהל מיסוי מקרקעין להחזיר לעוררת את מס הרכישה ששילמה בעקבות חתימתה על שני הסכמים לחכירת מקרקעין שכָּללו אופציות הארכה לתקופה מצטברת העולה על עשר שנים (התקופה הרלבנטית באותה תקופה לגיבושה של "זכות במקרקעין" שרכישתה חייבת במס רכישה), למרוֹת שבשני המקרים תקופת החכירה בוטלה בטרם חָלפו אותן עשר שנים. זאת, מהטעם שהעוררת השתהתה בהגשת הבקשות להחזר (הבקשה להחזר בגין עסקה אחת הוגשה כתשע שנים לאחַר ביטולה; והשנייה הוגשה למעלה משבע שנים לאחַר הביטול).
ועדת-הערר קבעה, כי למרוֹת שאין חוֹלק, כי על-פי ההלכה שנקבעה בעניין בזק, העוררת הייתה אכן זכאית להחזר מס הרכישה עֵקב אי-מימוש האופציה, יש לדחות את הערר מהטעם של השהייה והתיישנות, מה גם שלא ניתן על-ידי העוררת כל הסבר לאיחור הרב בהגשת הבקשות להחזר המס.