במבזק מיום 1.2.2012 התייחסנו לפרסומו של פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעורים שהוגשו על-ידי רשויות המס בעניין שקורי, כהן ומלכיאלי (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון קיבל את ערעורן של רשויות המס וקבע, כי לשונו הברורה של סעיף 66(ד) לפקודת מס הכנסה אינה מותירה מקום לפרשנות הגורסת, כי דרישת אי-התלות היא חזקה הניתנת לסתירה (כלומר, מדובר בחזקה חלוטה), אף אם קיימים טעמים כבדי-משקל להעדפת מסקנה שכזו, ובכללם קידום תכליות החוק כפי שהוגדרו בפרשת קלס וביניהן קידום השוויון ומיגור ההפלייה.
לאור זאת, קבע בית-המשפט, כי היות שקיימת תלות בין הכנסותיהם של בני-הזוג בשלושת הערעורים, הם אינם זכאים לחישוב נפרד של הכנסותיהם.
על פסק-הדין של בית-המשפט העליון הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף, והבוקר פורסמה החלטתו של נשיא בית-המשפט העליון, השופט א' גרוניס, בעתירה זו (דנ"א 2103/12).
נשיא בית-המשפט דחה את העתירה, בקובעו, כי ההלכה שנקבעה בפסק-הדין נשוא העתירה אינה עומדת (כפי שנטען, ובצדק, על-ידי המערערים) בסתירה חזיתית להלכה שנקבעה בעניין קלס, וזאת לאור ההבחנה שהוצגה בפסק-הדין בין שני חלקיו של סעיף 66(ד).
הנשיא הוסיף וציין, כי אף אם היה מאמֵץ את גישת העותרים בנוגע ליחס בין הלכת קלס להלכה שנקבעה בפסק-הדין נשוא העתירה, לא הייתה בכך הצדקה לקיום דיון נוסף.
יש לקוות, כי אין מדובר בעידן חדש בפסיקת בית-המשפט העליון, אלא בניתוח "בלתי מוצלח", עם כל הכבוד הראוי, של לשון הוראות החוק הרלבנטיות לא כל שכּן של תכלית חקיקתן.