פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין סלמן (ע"א 10800/06).
באותו מקרה, נדונה השְאֵלה כיצד תחושב חבותו של המערער במס רווחי הון בגין מכירת מניותיו בחברה לשותפו לחברה:
ראשית, כיצד יש לקבוֹע את תמורת העסקה לצורך חישוב רווח ההון - האם, לפי המחיר הקבוע בהסכם, או שמא לפי שווי השוק של המניות שנמכרו; וככל שהתשובה היא כי יש לפְנות לשווי השוק, באיזו שיטה יש להעריכו?
שנית, מהו החֵלק מתוך רווח ההון שיחויב במס בשיעורים מופחתים בהיותו "רווחים ראויים לחלוקה", ובפרט, האם דיבידנד שהוכרז בחברה קוֹדם להסכם המכירה, אך טרם חולק בפועל בעת עריכת ההסכם, ייכלל בגֶדר רווחים אלה.
בית-המשפט העליון אישר את קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה למרות שהתקיים פער ניכר בין המחיר החוזי שנקבע על-ידי הצדדים לבין שווי השוק של המניות, המחיר החוזי נקבע בתום-לב על-ידי הצדדים.*
* לעניין זה, בית-המשפט העליון הדגיש את העוּבדה שהצדדים הסכימו להפקיד את מלאכת קביעת התמורה בידי רואה-החשבון מטעמם.
עם זאת, בית-המשפט העליון קבע, כי לא היה מקום לחשב את התמורה לפי מאזן החברה "המתוקן" כפי שפירש אותו בית-המשפט המחוזי.
יצוין, כי הגם שבית-המשפט העליון לא נדרש להכריע בשְאֵלה מהי השיטה הראויה להערכת שווי החברה (משנמצא כי יש לבסס את התמורה לצורכי מס על המחיר החוזי), נקבע, כי בדרך-כלל השיטה המתאימה להערכת שוויָה של חברה היא שיטת היוון תזרים המזומנים העתידי (ולא שיטת "הערך הנכסי הנקי" המתאימה, אליבא דבית-המשפט, להערכת שוויָה של חברה העומדת בפני פירוק).*
* עם זאת, השופט ח' מלצר ציין, כדעת מיעוט, כי אינו רואה מקום לקבוֹע בעניין זה מסמרות כלשהן.
באשר לרווחים הראויים לחלוקה נקבע, כי דיבידנד שהוכרז בחברה לא ייחשב כחֵלק מרווחיה הראויים לחלוקה (לעניין סעיף 94ב לפקודה), וזאת הַחל מהיום הקובע - יום האקס (היום שקבעה החברה כמועד שבו נחתכת הזכאות לקבלת הדיבידנד שהוחלט לחַלקו). זאת, הן במטרה למנוע הטבת מס כפולה מהמוֹכר והן לאור בחינת הנושא באסקפלריה של כללי החשבונאות.
לגופו של עניין נקבע, כי היום הקובע חל ביום הכרזת הדיבידנד, אשר קָדם לכריתת הסכם מכירת המניות, ובהתאם יש להפחית את הדיבידנד כאמור מהרווחים הראוים לחלוקה.
לבסוף, יצוין, כי במהלך הערעור לבית-המשפט העליון העלה המערער טענה עובדתית חדשה, לפיה הדיבידנד חולק מרווחי שנת-המס 1997 (ועל-כן אין להפחיתו מהרווחים הראויים לחלוקה שהתטברו עד לתום שנת-המס 1996). ברם, בית-המשפט לא נדרש לכך, בקובעו, כי לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות דיון בערעור בטענה עובדתית חדשה זו.*
* לעומת זאת, השופט ח' מלצר ציין, כדעת מיעוט, כי מן הראוי היה לאפשר למערער להוכיח טענתו הנ"ל, וזאת בדומה למסקנה אליה הגיע בית-המשפט העליון בפסק-הדין בעניין הקודחים שבת שפורסם לאחרונה (למַעבר לפסק-הדין הנ"ל, לחצו כאן).
להורדת פסק-הדין, לחצו כאן.