במקרים רבים, בעלי השליטה בחברות שצברו רווחים מתלבטים כיצד לנהוג ברווחים אלה: האם להותירם בחברה או שמא למשוך אותם כדיבידנד (או בדרכים אחרות: כגון: משכורת וכו').
מובן שסוגיה זו אוצרת בחובה משתנים רבים, כך שלא ניתן במסגרת כתבה זו להצביע על מסקנה חד-משמעית. עם זאת, ננסה לפרוס בפניכם את השיקולים העיקריים שעלינו להביא בחשבון בעניין זה.
בטבלה שלהלן, מפורטות התוצאות הגלומות במצב שבו החברה צברה רווחים (לאר תשלם מס) בסך 1,000,000 ש"ח.
אפשרות אחת: החברה תשקיע את הרווחים בשוק ההון בתשואה שנתית בשיעור 6% ותשלם עליהם מס בשיעור 25% (בשנת-המס 2008 מס החברות הינו, ככלל, בשיעור 27%, אך לשם הנוחות התבססנו על שיעור מס של 25%).
אפשרות שנייה: החברה תחלק את הרווחים כדיבידנד לבעל המניות ואילו בעל המניות ישקיע את הסכום נטו (הדיבידנד בניכוי 25%) בשוק ההון בתשואה שנתית בשיעור 6% וישלם עליהם מס בשיעור 20% (ללא חבות בדמי ביטוח לאומי/בריאות).
A
השקעת הכספים בידי החברה
B
משיכת דיבידנד בסוף
(A × 75%)
C
משיכת דיבידנד בהתחלה והשקעתו בידי היחיד
יתרת פתיחה
1,000,000
750,000
שנה ראשונה
1,045,000
783,750
786,000
שנה שנייה
1,092,025
819,019
823,728
שנה חמישית
1,246,182
934,636
948,130
שנה עשירית
1,552,969
1,164,727
1,198,599
מהטבלה מתבקשת לכאורה המסקנה שכדאי למשוך את הכספים בהתחלה ולהשקיעם (לאחר תשלום מס על דיבידנד) בידי היחיד, בהשוואה להשקעת הכספים בידי החברה ומשיכתם בסוף הדרך כדיבידנד.
כך, למשל, בשנה העשירית האפשרות הראשונה תביא ליתרה כספית בסך 1,198,599 ש"ח, בעוד שהאפשרות השנייה תביא ליתרה של 1,164,727 ש"ח.
"לכאורה" אמרנו ולא בכדי, שכן למרות שאכן קיים הפרש, הרי שהפרש זה לא רק שהינו זניח (3% בלבד), אלא שהוא אף מטעה. כל זאת למה?
הותרת הכספים בידי החברה מאפשרת "דחייה" של המס על דיבידנד (25%), וכתוצאה מכך וכנגזר מעיקרון ה"ריבית דריבית", מקנה צבירת רווחים בסכום גבוה יותר באופן משמעותי.
כך, למשל, אחרי 5 שנים וכמצוין בטבלה, החברה תצבור כספים בסך 1,246,182 ש"ח, בעוד שהיחיד היה צובר 948,130 ש"ח בלבד (כלומר, הפרש של למעלה מ-30%!).
נזכיר, כי עניינה של הטבלה במצב דברים בו רווחי החברה מושקעים בשוק ההון, כך שהיחיד חייב בגינם במס בשיעור 20% בלבד וללא חבות בדמי ביטוח לאומי/בריאות. לעומת זאת, במקרה של שימוש ברווחים להשקעות עסקיות, ההפרש בין שתי החלופות אף יגדל, שכן במקרה כזה ההשוואה תהיה בין מס חברות (אצל החברה) מול מס שולי ודמי ביטוח לאומי/בריאות (אצל היחיד).
אכן, אין מדובר בהפרש קבוע, אלא בהפרש זמני (שנהוג לכנותו "הפרש עיתוי"), שהרי בעתיד יהיה על בעל המניות למשוך את כספי החברה. עם זאת, דחיית המס לא רק שמקנה גמישות מלאה בקביעת עיתוי משיכת הכספים ומנוף גבוה יותר, אלא שגם מאפשרת תכנוני מס מגוונים (כגון: שימוש בחברה משפחתית, שימוש בהלוואות בין-חברתיות ועוד) שעשויים להקטין משמעותית את חבות המס.
__________________________________________________________________
מבזק זה פורסם הבוקר במוסף דה מרקר שבעיתון הארץ במסגרת הטור הקבוע בנושא מיסוי של הח"מ.