מבזקים, חדשות ועדכונים

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבז' מס' 1989 מיום 31.8.2022 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הרב ברוך אבוחצירא ובנו של הרב, הרב יהודה אבוחצירא.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
הרב ברוך אבוחצירא ("הרב") הינו רב מוּכּר, נצר לשושלת רבנים ידועה מבית אבוחצירא ובנו של הרב ישראל אבוחצירא הנודע בכינויו "הבאבא סאלי". הרב מקבל את קהל מאמיניו, מברך, מייעץ, מוֹכר אותיות בספרי תורה, משתתף באירועים, מקיים הילולות ומשכיר חדרים לשבתות חתן. כמו-כן, הקים הרב חמש עמותות.
פעילות זו של הרב מניבה ממון ונתמכת בדרך של מה שמכוּנה תרומות ומתנות מצד קהל מאמיניו בארץ ובחו"ל.
לאחַר דיוני שומה, קבע המשיב (פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה) ביום 30.12.2014 לרב שומות לשנות-המס 2003–2010 וביום 24.1.2017 לרב ו/או לרעייתו גב' ויויאן אבוחצירא (רעייתו) שומה לשנת-המס 2011, כל אלו, לפי מיטב השפיטה. כמו-כן, קבע המשיב ביום 24.1.2017 לרב יהודה אבוחצירא ("בנו של הרב") ו/או לרעייתו גב' רוחמה אבוחצירא שומות לשנות-המס 2011-2005, לפי מיטב השפיטה.
המשיב יִיחס את הסכומים שהופקדו או הועברו לחשבונות הבנק של הרב ו/או בנו ו/או נשותיהם למכלול פעילותו לרבות ברכות, ייעוץ, השתתפות באירועים וטקסים וארגון הילולות, תוך שראה בסכומים האמורים הכנסות ממקור של עסק או משלח-יד למתן שירותי דת לפי הוראות סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, או הכנסה מתשׂואה על נכסים לפי הוראות סעיף 2(7) לפקודה, או הכנסה ממקור אחר לפי הוראות סעיף 2(10) לפקודה. לטענת המשיב, המערער כלל אינו מקיים כל תיעוד על התקבולים המתקבלים על ידיו ועל-כן נקבעו השומות רק על-סמך הפקדות בחשבונות הבנק של המערערים, לאחַר גריעת הסכומים שהועברו לעמותות וללא הכספים שהתקבלו במזומן ולא הופקדו בחשבונות.
המערערים טענו, כי ההכנסות ניתנות כמתנות אישיות וכי חלק מההכנסות מקורן בהילולות שהמערערים עורכים ומכספים לגביהם הם רק משַמשים כצינור להעברת התרומות לעמותות השונות. עוד נטען, כי חלק מההכנסות מקורן במכירת תשמישי קדושה שהיו שייכים ל"באבא סאלי" וכן מתרומות של אנשים אשר תרמו "כאוות נפשם" עת פנו בבקשה לברכת הרב, לקבלת ייעוץ או בבקשה לשהוֹת בנוכחותו. 

בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור ברובו תוך שהוא מחייב את המערערים בהוצאות בסך 300,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציטט השופט אלטוביה בהרחבה מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין הרב יקותיאל אבוחצירא (ע"א 3159/19) אליו נדרשנו במבזק מס' 1879 מיום 25.10.2020 (קישור למבזק).

השופט אלטוביה קבע, כי מעדותו של הרב ובנו של הרב עולה כי בשנות-המס נָטל הרב חלק בפעילויות שונות, ובין היתר, במתן ייעוץ וברכות למאמיניו, השתתפות בחתונות, קיום הילולות בארץ ובחו"ל, והכל בצורה שוטפת, תוך שהוא נעזר במערכת ארגונית הכוללת עוזרים ועובדים שעָסקו בתיאום פגישות, קבלת קהל, ניהול כספים, ליווי הרב לפגישות ואירועים תוך הסעתו לאלו. עוד עולה מהראיות, כי התקבולים שקיבל הרב במסגרת פעילותו בהמחאות, במזומן, בהעברות לחשבונו הפרטי ו/או לחשבון העמותה ו/או לחשבון בנו ו/או נשותיהם הגיעו לכדי סך של עשרות מיליוני ש"ח בשנות-המס שבמחלוקת.
השופט הוסיף וקבע, כי גובה הסכומים, תדירוּת ההעברות והמערכת הארגונית הענפה אשר אפשרה את המפגשים עם הרב מלמדים שמדובר בפעילות המגיעה כדי עסק או משלח-יד והנובעת ממעמדו והכשרתו של הרב, מכישוריו האישיים והמוניטין האישי שלו, לרבות ייחוסו המשפחתי ("זכות אבות"); ולפיכך, לצורכי מס ומהטעמים שנקבע בעניין אבוחצירא, יש לראות בתקבולים שהתקבלו על רקע פעילותו ומעמדו של הרב כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה.
עוד ציין השופט, כי אין מקום לקבל את טענות הרב ובנו לפיהן חלק מהתקבולים נתקבלו כמתנות על רקע אישי-רגשי בלבד. "כבר נקבע כי מה שמכונה מתנות אינו מתנה בראי דיני המס כאשר מדובר בסכומים המועברים למקבל 'המתנה' בשל תוארו או העמדה או המשרה בה הוא מחזיק. תקבולים אילו ניתנים בשל תפקידו של מקבלם ומשכך תפקידו כישוריו משרתו או מעמדו הם המקור להכנסות אילו. קל וחומר כאשר יש מנגנון עסקי המטפל בכך או כאשר מדובר בסכומים ניכרים החורגים ממתנה הניתנת ברגיל כאשר אין מדובר באדם במעמד או משרה שכזו" (פס' 14).

בהמשך הדברים, נדרש השופט אלטוביה להכנסות מריבית שנצברו בחשבון הבנק של גב' ססיל בוסיקלה וכן להכנסות מריבית על הלוואה שניתנה לצד שלישי ואשר יוחסו על-ידי המשיב לרב וחויבו במס לפי סעיף 2(4) לפקודה.
השופט קיבל בעניין זה את עמדתו של הרב וקבע, הגם שלא בלי היסוס, כי אין לייחֵס לו את הכנסות הריבית. עוד קבע השופט, כי משבחר המשיב לסַווג כספים אלה כהכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה וסיווג זה לא הוכח כדבעי, אין מקום וגם אין תשתית לאתֵר סעיף הכנסה אחר שיכול והיה מתאים יותר.

אשר לטענת המערערים לפיה המשיב לא כימת את ההוצאות שהיו להם לצורך ייצור ההכנסות שיוחסו להם למרות שהיה עליו לעשות כן הן על-פי סעיף 17 לפקודה והן על-פי חוזר מס הכנסה  2/2012 (שכותרתו "אסמכתאות להתרת הוצאות ו/או דרישת עלויות") (קישור לחוזר), קבע המשיב, כי המערערים לא צירפו ראיות או מסמכים להוכחת ההוצאות בהן עמדו, וזאת למרות שהמשיב ביקש במספר הזדמנויות שתומצאנה לו אסמכתאות תומכות.
השופט קבע, כי נוכח האמור, ובהתחשב באפשרות שחלק מההוצאות מומנו על-ידי העמותות ו/או שולמו בכספי המזומן שקיבל הרב באופן שוטף, הרי בשעה שאין ניהול פנקסים כדין יהיה זה נכון שלא להכיר בהוצאות. "אכן אין עסק שאין לו הוצאות ומס צריך שיוטל על ההתעשרות קרי על ההכנסה החייבת מאידך אין מקום בנסיבות אילו [...] להתיר לפנים משורת הדין על דרך האומדנה שעור הפחתה בשל הוצאות" (פס' 28).

לבסוף, קבע השופט אלטוביה, כי אין מקום להתערב בשיקול דעת המשיב שעה שהטיל על הרב קנס בְּשל אי-ניהול פנקסי חשבונות על-פי סעיף 191ב לפקודת מס הכנסה.
לדבריו, שיקול דעת זה נכון גם כמדיניות ראויה וכמסר לציבור בנסיבות הנדונות והחלת הסעיף מהווה יישום הנחיית מחוקקוֹ על המסר והתכלית שאליהם כיוון.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 27.11.2022, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 2020, הגישו המערערים ("המבקשים") ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, וביום 6.3.2023 הגישו בקשה לעכב את ביצועו.
את פער הזמנים בין מועד הגשת הערעור למועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע הסבירו המבקשים בכך שהם נתקלו בקושי באיסוף המסמכים אשר תומכים לטענתם בתשתית הראייתית לבקשה.
לטענת המבקשים, הן סיכויי הערעור והן מאזן הנוחות תומכים בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.
בכל הנוגע לסיכויי הערעור, לטענת המבקשים נפלו בפסק הדין טעויות מהותיות. כך, לעמדתם, ההכנסות שמוסו על-ידי המשיב נובעות מ"זכות אבות" ונועדו למימוש פעילות העמותות ולרווחת הקהילה. בהקשר זה נטען, כי הרב ברוך אבוחצירא ("הרב") שימש לאורך השנים כמעין "נאמן", ופעל להעברת התקבולים שהופקו משירותי הדת שהעניק לחשבונות העמותות. אף נטען כי לעיתים, כאשר התקבולים לא הספיקו לכיסוי מלוא הוצאותיהן של העמותות, הרב נאלץ ליטול הלוואות ולמכור את רכושו. עוד נטען, כי יש להתייחס להסתמכותם ארוכת השנים של המבקשים על הסכם שנחתם בין המשיב לאחיינו של הרב בשנת 2003 ועל כך שעד לשנת 2016 למשיב לא הייתה מדיניות סדורה ביחס להכנסות הנובעות מפעילות דתית. הסתמכות זו הובילה לכך שהמבקשים לא סברו כי עליהם לנהל ספרים או להגיש דוחות בשנים שנבחנו במסגרת השומות, והחלת מדיניות המשיב על המשיבים מהווה לעמדתם החלה רטרואקטיבית של הנחיות מנהליות.
עוד נטען, כי השומות לוקות בחוסר סבירות, שכּן הן אינן מתייחסות לכך שהונם של המבקשים גדל באופן מזערי בלבד, והם לא התעשרו.
המבקשים טוענים בנוסף, כי נפלה שגגה בסיווג התקבולים כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה, וזאת משום שהם הועברו לצורכי הקהילה, ומשום שלא קיים קשר סיבתי בין קבלת התקבולים למתן שירותים על-ידי המבקשים. כמו-כן, נטען, כי חלק מהתקבולים ניתנו לרב כמתנה על רקע אישי-רגשי, וכי המשיב כלל לא הפעיל שיקול דעת עת סיוֵוג אותם כהכנסות חייבות במס.
המבקשים מוסיפים וטוענים את הטענות הבאות: כי לא נוכו מהשומות ההוצאות הנדרשות לייצור ההכנסות; כי השומות נערכו ברשלנות ובשרירותיות כפי שנלמד מהתיקונים התכופים שנערכו בהן; כי העובדה שהמשיב פנה למבקשים לראשונה בשנת 2009 צריכה להביא לביטול השומות לשנים 2008-2003 ואף יש בה כדי לגרום נזק לראייתי למבקשים; כי בניגוד לקביעת בית-משפט קמא, לא כל הכספים שהועברו במישרין לחשבונות הבנק של העמותות הופחתו מהכנסתם החייבת של המבקשים; וכי ההוצאות שהשית בית-משפט קמא על המבקשים אינן סבירות בהתחשב בכך שפסק-הדין הורה על הפחתה של כ-35% מהשומות.
לעניין מאזן הנוחות, המבקשים טוענים, כי פסק דינו של בית-משפט קמא כרוך בחיוב חריג המוערך על ידיהם בכ-50 מיליון ש"ח, שיש בו מעצם טבעו כדי להכביד באופן משמעותי על המבקשים.
לטענתם, אין ברשותם ההון הנדרש לפרוע את החוב, שכן הונם נאמד בכ-250,000 ש"ח בלבד ועיקר הכנסתם, העומדת על כ-40,0000 ש"ח לחודש למבקשים ולנשותיהם ביחד, בקושי מספיק לקיומם; הגם שבהערת שוליים מפַרטים המבקשים, כי הסכומים האמורים משַקפים את המצוי בחשבונות הבנק שלהם, וכי בנוסף מצויים בבעלותם שלוש דירות ו-6 רכבים.
עוד נטען, כי מרבית חשבונות הבנק שלגביהם נערכו השומות נסגרו.
המבקשים מציינים בבקשתם, כי מצבם הבריאותי של הרב ושל אשתו אינו משופר (ואלה לא יפורטו מפאת צנעת הפרט), וכי הטיפול בהם כרוך בעלויות חודשיות גבוהות.
טענה דומה נטענה ביחס לבנו של הרב ולאשתו. נתונים אלה מלמדים לטענת המבקשים, כי ביצוע פסק-הדין ימיט עליהם ועל בני משפחותיהם אסון של ממש.
המבקשים מוסיפים, כי חרף האמור הם אינם מתנערים מתוצאות פסק-הדין, וכי הם נטלו הלוואה על-מנת לשלם את ההוצאות שנפסקו.

ביום 21.3.2023 הוגשה התנגדות המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע.
המשיב טען, כי לא הוכח שייגרם נזק בלתי-הפיך אם המבקשים ישלמו את החיוב שנפסק נגדם.
עוד נטען, כי טענת המבקשים בדבר מצבם הכלכלי הרע מעוררת תהיות מהטעמים הבאים: בין השנים 2011-2005 הופקד בחשבון הבנק של הרב סכום של 60 מיליון ₪; כספים רבים ניתנו בידי הרב במזומן; בהינתן מעמדו של הרב ואי-הוכחה כי פעילותו השוטפת השתנתה מאז עריכת השומות, יש להניח שגם לאחַר שנות-המס הוא נהנה מהכנסה גבוהה; אין בסגירת חשבונות הבנק שלגביהם נערכו השומות כדי ללמד דבר, שכּן הכנסותיו של הרב עשויות להיות מופקדות במקומות אחרים.
לפיכך, לסברת המשיב, הטענה כי המבקשים חיים מהמשכורות הנמוכות שצוינו בבקשתם אינה משַקפת את המציאות. לעניין סיכויי הערעור, המשיב סמך ידיו על הכרעתו של בית-משפט קמא.

ביום 2.4.2023 הגישו המבקשים תגובה לתשובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה בין היתר חזרו על טענותיהם בבקשה לעיכוב ביצוע, והוסיפו, כי מאז ניתן פסק-הדין על-ידי בית-משפט קמא השתנתה מצבת הכנסותיהם ופחתה באופן משמעותי ביחס לשנים שנבחנו בשומות.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף, כי  משניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי בערעור על שומת מס, אין בערעור על פסק-הדין כדי לעכב את גביית השומה;* וכי בית-המשפט יורה על עיכוב ביצוע של פסק-דין במקרים בהם המבקש יוכיח שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר תנאים אלה מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" ותוך שמשקל הבכורה ניתן לשיקול שעניינו מאזן הנוחות.

* תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים", אולם בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטה "בתנאים שייראו לו".

בכל הנוגע לערעורי מס, סעיף 184 לפקודה קובע שכאשר מוגש לבית-המשפט המחוזי ערעור על שומה, גבייתה של השומה מעוכבת באופן "אוטומטי" עד למתן פסק-דין בכל הנוגע לאותם הרכיבים המצויים במחלוקת.

הוראה דומה אינה קיימת ביחס לערעור המוגש על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, ומכלל ההן נמצאנו למדים את הלאו – משניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי בערעור על שומת מס, אין בערעור על פסק-הדין כדי לעכב את גביית השומה.

עוד ציין השופט, כי על-מנת להוכיח כי מאזן הנוחות תומך בעיכובו של פסק-דין כספי כבענייננו, על המבקש להראות כי אם יזכה בערעור יתקשה להשיב את כספו או כי התשלום יפגע בו באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
אולם, המקרה דנא אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש לעכב את ביצוע פסק-הדין, שכּן המבקשים לא הוכיחו שייגרם להם נזק בלתי הפיך אם הם יידרשו לשלם את המס בו חויבו.

כהערה מקדמית, ציין השופט גרוסקופף, כי קשה לחלץ מכתבי הטענות שהצדדים הגישו בבקשת העיכוב נתון מדויק בדבר היקף החיוב במס בעקבות פסק דינו של בית-משפט קמא. המבקשים טענו, כי הם חויבו בתשלום של כ-50 מיליון ₪, והמשיבה בתשובתה לא התייחסה כלל לעניין זה.
לדבריו, לצורך עיכוב הביצוע אין לו אלא להניח (מבלי שיהיה בכך כדי לחיֵיב מי מהצדדים) כי הסכום בו נקבו המבקשים הוא לערך סכום המס אותו הם נדרשים לשלם בעקבות פסק-הדין. עם זאת, להבא, מן הראוי שבקשות מסוג זה יוגשו בצירוף תחשיב המלמד, ולוּ באופן מקורב, מהו היקף חיוב המס שעיכוב ביצועו מתבקש.

לגופו של עניין, קבע השופט גרוסקופף, כי בקשת עיכוב הביצוע אינה מבססת כדבעי את טענת המבקשים בדבר היעדר מקורות הכנסה לביצוע התשלום. זאת, משום שהבקשה והתצהירים שהובאו לתמיכה בה חסרים התייחסות להכנסות מפעילותו השוטפת של הרב לאורך השנים.
פעילות זו, הוסיף השופט, היא שעמדה בבסיס השומות מלכתחילה, ובהיעדר התייחסות לעניין זה לא נותר לו אלא להניח כי היא התקיימה הן בשנים הרלוונטיות לתביעה, והן, בהיקף כזה או אחר, בשנים שלאחר מכן.
השופט הִבהיר, כי לא נעלמה מעיניו טענת המבקשים לפיה המשיב מושתק מלטעון בעניין זה, נוכח דברים שאמרה נציגתו במסגרת חקירתה בבית-משפט קמא, בדבר הטעם לכך שהמשיב נמנע מטיפול שומתי בשנים שלאחַר 2011. אולם, נטל ההוכחה רובץ על המבקשים וזהו נטל פוזיטיבי שיש לבססו באמצעות ראיות; ולא די בכך שהמשיב נמנע מטיפול שומתי ביחס לשנים מאוחרות יותר על-מנת לעמוד בנטל זה, וכאמור, המבקשים לא הציגו כל ראיה שיכולה ללמד כי הרב חדל מפעילותו השוטפת או כי אין הכנסות בצידה. אף טענת המבקשים כי מרבית חשבונות הבנק שנבחנו במסגרת השומה נסגרו זה מכבר אינה מסייעת לעניינם, שכּן לא הוברר כי חשבונות אלה לא הוחלפו באחרים.
לפיכך, קבע השופט שיש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע מן הטעם שלא הוכח כי מאזן הנוחות תומך בקבלתה.

להשלמת התמונה, הוסיף השופט גרוסקופף, כי לא מצא להרחיב בעניין סיכויי הערעור, ודי אם יאמר כי הסיכוי שהערעור יתקבל באופן מלא, דהיינו שחבות המס תבוטל כליל, איננו מן המשופרים.
במצב דברים זה, מצבו הרפואי של מי מהנישומים איננו יכול להוות עילה שלא לפתוח כבר עתה בהליכי גביה ביחס לחוב מס בהיקף כה משמעותי.

לבסוף, ציין השופט גרוסקופף, כי השיהוי הרב בהגשת הבקשה מהווה טעם נוסף לדחייתה: "המבקשים טוענים כי העיכוב בהגשת הבקשה נבע מקושי לאסוף את המסמכים הרלוונטיים לתמיכה בה, אולם עובדה היא כי מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועד הגשת הבקשה דנן חלפה יותר מחצי שנה – פרק זמן שלא ניתן להסבירו בצורך לאסוף מסמכים שעל פני הדברים לא אמור להיות קושי באיתורם. בפועל, במהלך תקופה זו עשו המבקשים דין לעצמם ונמנעו שלא כדין מלשלם את חיוב המס שהוטל עליהם. עמדו למבקשים דרכי פעולה אשר היו יכולות להביא לדחיית מועד תשלום החוב מבלי שתהיה בכך הפרה של הדין, אך הם בחרו שלא לנקוט בהן. כך, הם היו יכולים לבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין באופן ארעי תוך מתן ארכה להגיש את הראיות החסרות, והם אף היו יכולים לפנות למדינה ולבקש את הסכמתה לעיכוב ארעי כאמור. שיקול זה פועל גם הוא לרעתם."

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

ביום 10.2.2025 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור.
בגדרו של פסק-הדין צוין, כי לבקשת הצדדים וכמוסכם הערעור יימחק ללא צו להוצאות.

להורדת פסק-הדין, לחצו כאן.