ביום 17.11.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יגאל שגיא.
המערער, עורך-דין במקצועו, הגיש לבית-משפט השלום בתל-אביב תביעה לסעד הצהרתי שיקבע כי הוא פרע חוב שעמד נגדו מכוח פסק-דין לטובת המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1), וכי המשיב חייב לו סכום כסף. עוד עתר המערער למתן צו שיורה על סגירת תיק הוצאה לפועל שפתח נגדו המשיב (ת"א 48745-11-22).
בסמוך להגשת התביעה הגיש המערער בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיב להימנע מלבצע פעולות גבייה ביחס לנכסיו.
בית-המשפט דחה את הבקשה למתן סעד זמני. נקבע, כי על-פני הדברים סיכויי התביעה אינם גבוהים בהתחשב בכך שהמערער מבקש בתביעתו לבטל פסק-דין שניתן נגדו, וכי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. בקשות רשות ערעור שהגיש המערער על ההחלטה נדחו אף הן.
בהמשך לכך, הגיש המערער בקשה לפסילת המותב בבית-משפט השלום בטענה כי דעתו "נעולה" ואין ביכולתו להמשיך לנהל את ההליך. הבקשה נדחתה, וכך גם נדחה ערעור שהוגש לבית-המשפט העליון על ההחלטה (ע"א 2608/23).
ביום 7.8.2024 דחה בית-משפט השלום את תביעתו של המערער על הסף, משמצא כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בה.
המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל למכירת דירה שבבעלותו ("הדירה").
לאחַר שעיין בבקשה ובתשובת המשיב לה, מצא בית-המשפט המחוזי לדחותה ללא קיום דיון במעמד הצדדים ("ההחלטה מיום 23.9.2024").
בהחלטה מיום 23.9.2024 נקבע, כי אין לקבל את טענת המערער שהדירה היא דירת מגוריו, וזאת, בין היתר, משום שמדובר בטענה שמועלית על ידיו לראשונה ובצורה לאקונית; משום שהתצהיר שהוגש לתמיכה בה אינו עומד בדרישות הדין; ומשום שבהחלטה של רשם ההוצאה לפועל מיום 11.9.2024 נקבע כי המערער אינו מכחיש שהוא בכלל מתגורר בדירה אחרת .
ביום 24.9.2024 הגיש המערער בקשה דחופה למתן צו מניעה ארעי שימנע את מימוש הדירה, וזאת עד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 23.9.2024.
בית-המשפט המחוזי הורה על עיכוב ההחלטה האמורה במעמד צד אחד עד ליום 1.10.2024, וזאת על-מנת לאפשר למערער למצות את הליכי הערעור על ההחלטה מיום 23.9.2024.
בערב יום 24.9.2024 הגיש המשיב בקשה בהולה לביטול עיכוב הביצוע. בקשה זו התקבלה ("ההחלטה מיום 24.9.2024"), תוך שנקבע כי פינוי הדירה נקבע ליום המחרת וכלל ההכנות הנדרשות לביצועו כבר נעשו, ומשנמצא כי ייגרם נזק של ממש אם עיכוב הביצוע ייוותר על כנו. יחד עם זאת, נקבע, כי לא יבוצעו פעולות למימוש הנכס (להבדיל מפינויו), וזאת עד למתן החלטה אחרת.
למחרת, ביום 25.9.2024, הגיש המערער בקשה להשיב לתוקפו את צו עיכוב הביצוע, אך בקשתו נדחתה.
עוד באותו יום הגיש המערער בקשה נוספת בעניין, שהועברה על ידי בית-המשפט לתשובת המשיב עד ליום 26.9.2024 בשעה 10:00 ("ההחלטה מיום 25.9.2024").
לאחַר עיון בתשובת המשיב, אשר בה הובהר כי פינוי הדירה הושלם, נדחתה בקשת המערער. יחד עם זאת, נקבע כי מימוש הדירה יעוכב עד ליום 1.10.2024 וזאת על-מנת שהמערער יוכל למצות את הליכי הערעור ("ההחלטה מיום 27.9.2024").
ביום 1.10.2024 הגיש המערער שתי בקשות נוספות לעיון מחדש בהחלטה מיום 23.9.2024, בהן ביקש, בין היתר, כי בית-המשפט יורה למשיב להחזיר לדירה את תכולתה ולהשיב את החזקה בה למערער. הבקשות נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי עוד באותו יום מבלי לבקש את עמדת המשיב.
ביום 7.10.2024 הגיש המערער בקשה לפסילת המותב בבית-המשפט המחוזי מלשבת בתיק.
המערער טען, כי נפלו פגמים בהחלטה מיום 23.9.2024, שכּן לא ניתן לו להתייחס לתשובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע, לא נקבע דיון במעמד הצדדים, ולא ניתן לו להוכיח כי החלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר אי-מגוריו בדירה היא שגויה.
עוד טען המערער, כי ההחלטה מיום 24.9.2024 ניתנה "בחשכת הלילה", מבלי ליתן לו זכות טיעון, תוך פגיעה בזכויותיו, ובאופן שנוגד עקרונות הגינות בסיסיים.
המערער המשיך וטען גם נגד ההחלטה מיום 25.9.2024, אשר לטענתו אפשרה למשיב לפעול לפינויו מהדירה.
כל אלה ועוד, נטען, מלמדים על קיומו של משוא פנים נגד המערער אשר מַצדיק את פסילת בית-המשפט מלשבת בדין בעניינו.
לאחר קבלת תגובת המשיב הורה בית-המשפט המחוזי על דחיית בקשת הפסלות.
בתמצית, המותב הִבהיר, כי הוא פתוח לשמוע בלב חפץ את טענות הצדדים וכי לא קיים חשש למשוא פנים.
עוד נקבע, כי מרבית טענות המערער הן ערעוריות באופיין ונוגעות לאופן הפעלת שיקול הדעת על-ידי המותב, ולפיכך אין בהן כדי להצדיק את קבלת הבקשה.
בנוסף, בית-המשפט פנה לבחון את טענות המערער, ודחה אותן לגופן.
המערער חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ וזאת בְּשל חריגה מהוראות הדין ביחס למספר העמודים המותר להגשת בקשת פסילה.
מכאן הערעור לבית-המשפט העליון, בו טוען המערער, כי אופן ניהול ההליך על-ידי בית-המשפט המחוזי מלמד כי קיים חשש ממשי למשוא פנים ולהטיית המשפט לרעתו.
המערער טוען לקיומן של "22 תקלות מהותיות" בהתנהלות בית-המשפט המחוזי, ובהן אי-מתן התייחסות ראויה לטענותיו בדבר שימושו בדירה למטרות מגורים; הסתמכות על החלטות שגויות קודמות; התעלמות מהנזקים הכרוכים בפינויו מהדירה ומתן משקל-יתר לנזק הקל שייגרם למשיב כתוצאה מדחיית הפינוי; פגיעה בזכותו של המערער להציג את טענותיו באופן ממצה ולהשיב על טענות המשיב, בכתב ובעל פה, טרם מתן ההחלטות מימים 23.9.2024, 24.9.2024 ו-25.9.2024; ישיבת המותב כערכאת ערעור ביחס להחלטותיו של המותב עצמו; ומתן הכרעות שגויות מבחינה משפטית שהובילו לדחיית בקשותיו לסעדים זמניים.
לטענת המערער, בכל אחת מ"התקלות" האמורות יש הטיית דין נגדו, ובאופן מצטבר הן מלמדות על אפשרות מסתברת כי אין ביכולת המותב לנהל משפט הוגן.
עוד טוען המערער, כי לא נפל שיהוי בכך שלא פנה מיד לאחַר ההחלטה מיום 23.9.2024 להגיש בקשת פסלות, שכּן רק לאחַר הצטברות ההחלטות נגדו התבררה התמונה העובדתית המקימה את עילת הפסלות.
לבסוף, טוען המערער כי חיובו בהוצאות מלמד על "נקמנות" מצד המותב על שביקש את פסילתו.
לצד הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור שיורה למשיב להימנע מלפעול למימוש הדירה או לפגוע בנכסי המערער שפונו ממנה.
בית-המשפט העליון, מפי ממלא מקום הנשיא, השופט י' עמית, דחה את הערעור ללא צורך בתשובה (קישור לפסק-הדין).
השופט עמית קבע, כי אין לקבל את טענת המערער כי צֶבֶר ה"תקלות" לכאורה שאותן הוא מוֹנה מלמד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים נגדו מצד בית-משפט קמא.
בנוסף, קבע השופט, כי טענות המערער, שעניינן בהתנהלותו הדיונית של בית-המשפט ובממצאים העובדתיים והמשפטיים אליהם הגיע, מופנות כלפי הפעילות השיפוטית כשלעצמה, וכפי שהובהר פעמים רבות, בטענות מסוג זה אין די כדי להעמיד עילת פסלות אלא במקרים נדירים וחריגים.
עוד קבע השופט, כי טענותיו של המערער הן ערעוריות במובהק, והמקום להשיג עליהן הוא במסגרת הליכי ערעור מתאימים, ולא כחלק מהליכי פסלות.
לבסוף, ציין השופט עמית, כי בהחלטה מיום 27.9.2024 בית-המשפט הותיר בידו של המערער שהות להגיש ערעור על ההחלטות שבהן נדחו בקשותיו לצווי מניעה, תוך מתן סעד זמני המורה על עיכוב מימוש הדירה בזמן זה; אך המערער בחר שלא לפעול בדרך של הגשת ערעור, וחלף כך המתין עד לפקיעת הסעד הזמני והגיש בקשות חדשות לבית-משפט קמא שבהן ביקש סעדים זמניים נוספים, ומשאֵלה נדחו הוא הגיש את בקשת הפסלות ולאחריה את הערעור דנן. "[...] המקום לברר את הטענות השונות אותן מעלה המערער היה במסגרת הליכי ערעור על החלטות בית משפט קמא, נתיב שהמערער בחר שלא לפסוע בו".