מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי רווחי הון

ביום ה', 26.9.2024, ניתן פסק-הדין החלקי של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עוז טכנולוגיות (1972) בע"מ.

להלן תמצית הרקע העובדתי כפי שהובא בפתח פסק-הדין:
המערערת, עוז טכנולוגיות (1972) בע"מ, החזיקה במועדים הרלבנטיים בכ-17.7% ממניות חברת אבנת בע"מ ("אבנת") שהיא הבעלים של המרכז המסחרי "הקניון הגדול" בפתח תקווה ("הקניון").
יתר מניות אבנת (כ- 82.3%) הוחזקו על-ידי חברת האם של המערערת, חברת מרכזי מסחר (אזו-ריט) בע"מ ("חברת האם").
אבנת מפיקה הכנסה מהשכרת שטחי מסחר בקניון וממתן שירותי ניהול ותחזוקה לשוכרים.
בדוחותיה הכספיים, בחרה אבנת ליישם את מודל "השווי ההוגן" לגבי הנדל"ן המניב שבבעלותה, לרבות הקניון הנדון, וזאת במסגרת תקן חשבונאות בינלאומי 40 IAS ("התקן החשבונאי" או "התקן").
על-פי התקן האמור, הקניון מסוּוג כ"נדל"ן להשקעה" שכּן הוא מהווה רכוש לזמן ארוך המוחזק לצורך הפקת דמי שכירות והכנסות נלוות ולשם עליית ערך הונית. בהתאם לתקן, הטיפול החשבונאי בנכסי נדל"ן להשקעה יכול להיעשות באחת משתי דרכים: לפי מודל השווי ההוגן או לפי מודל העלות. בהתאם למודל העלות, נדל"ן להשקעה יוצג במאזן על פי עלותו בניכוי הפְּחָת שנצבר ובניכוי הפסדים מירידת ערך, ואילו בדו"ח רווח והפסד תירשמנה הוצאות פחת. לעומת זאת, בהתאם למודל השווי ההוגן, הנדל"ן להשקעה יוצג במאזן לפי שוויו ההוגן (שווי שוק) ליום המאזן, ואילו שינויים בשווי ההוגן מדי תקופה יוכרו כרווחים או כהפסדים בדו"ח הרווח והפסד. לפי מודל זה, אין הכרה בהוצאות פחת בדו"ח רווח והפסד. לאחַר בחירה באחד המודלים הנ"ל, על הפירמה ליישמו לגבי כלל נכסי הנדל"ן להשקעה שלה ולהמשיך לעשות כן בעקביות על פני זמן.
כפועל יוצא מבחירתה של אבנת במודל השווי ההוגן, בדוחות הרווח והפסד שלה נרשמו הכנסות מעליית ערך (שערוך) הנדל"ן להשקעה, לרבות הקניון, אך לא נרשמו הוצאות פחת בקשר אליו. מנגד, לצורכי מס, אבנת לא רשמה הכנסה בגין העלייה התקופתית בשווי ההוגן של הנדל"ן המניב – כי הרי הנכסים לא מומשו – אך כן תבעה פחת כהוצאה בחישוב ההכנסה החייבת, בהתאם לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941.
בשנת-המס 2016 חילקה אבנת חילקה לשתי בעלוֹת מניותיה (המערערת וחברת האם) דיבידנד בסך 80 מיליון ₪ (אשר חלקהּ של המערערת בו היה 14.16 מיליון ₪); ואילו בשנת-המס 2017 אבנת חילקה דיבידנד נוסף בסך 40 מיליון ₪ (כאשר חלקהּ של המערערת בו היה 7.08 מיליון ₪).
בתקופות שקָדמו לחלוקת הדיבידנדים הנ"ל, רשמה אבנת בדוחותיה הכספיים הן "רווחי השערוך" שנבעו מיישום מודל השווי ההוגן והן רווחים "רגילים" מפעילות השכרת השטחים ומתן שירותי ניהול ואחזקה.
וביתר פירוט: לפי תחשיבי המשיב, הרווחים החשבונאיים – נטו ממס – שעמדו לרשות אבנת ערב חלוקת הדיבידנד על ידיה בשנת 2016 היו מורכבים מסך 107.5 מיליון ₪ (בקירוב) משערוך נדל"ן מניב, ומסך 102.7 מיליון ₪ (בקירוב) מפעילות עסקית רגילה (השכרה וכו'). במהלך התקופה שבה הצטברו רווחים אלה (מיום 1.1.2010 עד ליום 30.9.2015), תבעה אבנת הוצאות פחת לצורכי מס (בלבד) בסך 96.5 מיליון ₪ (בקירוב). כאמור, הדיבידנד שחולק בשנת 2016 עמד על 80 מיליון ₪ (לשתי בעלוֹת המניות). המספרים המקבילים לגבי הדיבידנד השני, שחוּלק בשנת 2017, הם: רווחי שערוך נדל"ן מניב – 62.6 מיליון ₪; רווחים חשבונאיים מפעילות רגילה – 43.6 מיליון ₪; הוצאות פחת שנתבעו לצורכי מס לתקופה מיום 1.10.2015 עד 30.9.2016 – 22.7 מיליון ₪.
כעולה מנתונים אלה, על פני הדברים אבנת יכלה לחַלק את הדיבידנדים הנ"ל מתוך הרווחים הרגילים בלבד (ללא חלוקת רווחי השערוך), כי הרי הרווחים הרגילים הסתכמו (בשתי התקופות הנ"ל) בכ- 146.3 מיליון ₪.
פסק-הדין עוסק במיסוי של המערערת, כבעלת מניות, בשנים 2016 ו-2017 בגין קבלת הדיבידנדים מידי אבנת כאמור.
לטענת המערערת, סכומי הדיבידנד אינם חייבים במס בידיה, וזאת מכוח הוראות סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה.
לעומת זאת, לטענת המשיב, אף אם הרווחים החשבונאיים הרגילים (מפעילות שוטפת) הספיקו לכאורה לשַמש מקור לסכומי הדיבידנד שחולקו, אין להחיל את הוראות סעיף 126(ב) לפקודה לגבי אותו חלק מהם שמיַיצג את סכומי הפְּחָת שנתבעו על ידי אבנת לצורכי מס בלבד, ואשר לא נרשמו בדוחות הכספיים של אבנת כהוצאה בגלל אימוץ מודל השווי ההוגן.
כך, לפי גישת המשיב, מאחַר שנתבעו הוצאות פחת על-ידי אבנת רק לצורכי מס ולא נרשמו הוצאות פחת בחישוב הרווח החשבונאי (בגלל יישום מודל השווי ההוגן), נוצר פער בין המס ובין החשבונאות. פער זה עשוי להיסגר בעתיד רק אם וכאשר יימכר הנדל"ן המניב והפְּחָת שנתבע לצורכי מס במהלך תקופת החזקת הנכס ישמש להגדיל את סכום רווח ההון שיופק ממכירת הנכס. מפני שמכירה עתידית כאמור היא אירוע שהתרחשותו היא בשליטת אבנת עצמה, אזי לגישת המשיב אין מקום להחיל את סעיף 126(ב) אצל המערערת לגבי דיבידנד בגובה הפְּחָת שנתבע מפני שסכום זה לא חוייב במס בידי אבנת בעבר ועלול שלא להתחייב במס בידיה גם בעתיד. משכך, על-פי גישת המשיב, הרווח החשבונאי הרגיל (שלא נבע מעליית ערכו של הנדל"ן, המניב) אשר עמד לחלוקה בשתי התקופות הנ"ל ויכול היה להתקבל בידי שתי בעלוֹת המניות ללא חיוב במס חברות אצלן בהתאם לסעיף 126(ב) לפקודה, לא היה כ- 146.3 מיליון ₪, אלא כ-27 מיליון ₪ בלבד(22.7 - 96.5 - 146.3 בקירוב), כלומר סכומי הרווח הרגיל פחות סכומי הפְּחָת. 

לצד סוגיה זו, המהווה את הסוגיה העיקרית והראשית שמתעוררת בערעור שהגישה המערערת, הצדדים היו חלוקים גם בקשר לשורה של סוגיות-משנה הכרוכות בסוגיה הראשית, אך הצורך להכריע בהן עשוי להתייתר בהתאם להכרעה בסוגיה העיקרית.
על-כן, בהחלטתו מיום 10.6.2023, קבע בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, כי הדיון בערעור יחולק כך שקודם כל תוכרע הסוגיה הראשית ולאחר מכן, תינתן החלטה בדבר הֶמשך הדיון בסוגיות הנוספות, ככל שיהיה בכך צורך.
ואילו בהחלטתו הנוספת מיום 31.7.2023, הגדיר השופט קירש את הסוגיה העיקרית כדלקמן: "האם לצורך ישום הוראות סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה לטובת החברה המקבלת, די בכך כי מקור חלוקת הרווחים או הדיבידנד יהיה ב'הכנסה', כמשמעותה בסעיף 1 לפקודה, אשר הופקה על ידי החברה המחלקת וזאת במצב בו החברה המחלקת תבעה הוצאות פחת שהן מותרות בניכוי לצרכי מס בלבד ואינן חלק מחישוב הרווח החשבונאי."