מבזקים, חדשות ועדכונים במס ערך מוסף

טענה להשתק פלוגתא

ביום 7.8.2023 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין תור וגיל בע"מ.

המבקשת הייתה רשומה כעוסק מורשה ובשנת 2016 החליט ממונה מע"מ בירושלים על ביטול הרישום כאמור. זאת, לאור ממצאים לפיהם המבקשת לא מבצעת עסקות כמשמעותן בחוק מע"מ, מחמת קיומו של יסוד סביר לחשש כי המבקשת עוסקת בפעילות שאינה חוקית ועוד.
ביום 29.9.2016 הגישה המבקשת הודעת ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים ביחס להחלטה לבטל את רישומה כעוסק מורשה, בגדרי ע"ש 70474-09-16 ("ההליך הראשון") שהתנהל בפני השופט א' דורות.
ביום 31.5.2018 הגישו הצדדים לבית-המשפט המחוזי הודעה על הֶסדר פשרה בהליך הראשון, לפיו ערעור המבקשת יתקבל במובן זה שבית המשפט "יורה על ביטול החלטת המשיב[ה] בדבר ביטול רישומה של [המבקשת] במרשם המע"מ, באופן כזה שרישומה של [המבקשת] כעוסק לעניין חוק מע"מ יחודש באופן מיידי; נציג [המבקשת] יוכל לבוא ולצלם את מסמכי הנח"ש שתפוסים אצל המשיב[ה] וזאת על חשבון המשיב[ה]". כן צוין בהסדר הפשרה, כי "מאחר ולטענת המשיב[ה], הוצאה [למבקשת] שומה (בשלב ראשון) אותה היא טרם קיבלה והיא נמסרה במועד זה (31.5.18) במייל לב"כ [המבקשת], הרי שמוסכם כי תעמוד ל[מבקשת] הזכות להגיש השגה על השומה בתוך 30 יום [...]".
להסדר הפשרה ניתן תוקף של פסק דין.
ביום 12.9.2018 הגישה המבקשת השגה על השומה האמורה שהוּצאה 'לפי מיטב השפיטה' ובגדרהּ היא חויבה בתשלום בסך כולל של 7,632,283 ₪ בגין דיווחיה בתקופה שבין חודש יוני 2015 לחודש מארס 2016, בטענה כי יש להכיר במלוא התשומות שדוּוחו על-ידיה – אך השגה זו נדחתה. על יסוד דחייה זו, הוגש ערעור המבקשת לבית-המשפט המחוזי.
בכתב התשובה מטעמה טענה המשיבה, כי החשבוניות המפורטות בשומה הן מזויפות ואינן משַקפות עסקות אמת, כי ישנו רישום פיקטיבי של בעלים וכי נכון לשנת 2016 קיימות יתרות ספקים פתוחות בסך של כ-36,000,000 ₪. 
ביום 2.01.2022, בחלוֹף למעלה משנתיים ולאחַר הגשת תצהירי עדות ראשית, הגישה המבקשת בקשה לסילוק על הסף של תשובת המשיבה לערעור "בשל מעשה בית דין, וכפועל יוצא [עתרה] [ל]קבלת הערעור". זאת, משום שלטענתה, טענות ההגנה של המשיבה בכתב התשובה לערעור, זהוֹת לטענות שהוכרעו בהליך הראשון, כך שמתקיים השתק פלוגתא.

בהחלטתו מיום 15.05.2023 דחה השופט דורות את הבקשה.
השופט דורות התייחס לארבעת התנאים הנדרשים לצורך הוכחת טענת השתק פלוגתא: (א) זהוּת בין הפלוגתא שהוכרעה בפסק-הדין הקודם לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; (ב) קביעת ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק-הדין הקודם; (ג) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הקודמת; ו-(ד) זהוּת בעלי הדין.
ביישומם של התנאים על המקרה דנן, קבע השופט דורות, כי אמנם בענייננו ישנה זהוּת בין בעלי הדין, ומדובר בפלוגתא זהה שנידונה בהליך הראשון ובעניין דנא, אולם לא נקבע ממצא פוזיטיבי באותה הפלוגתא במסגרת פסק-הדין הקודם, כאשר "מסקנה זו קשורה בקשר הדוק לעובדה כי מדובר בפסק דין שאישר ונתן תוקף להסכם פשרה".
אשר לחיוניות ההכרעה בפלוגתא לתוצאה הסופית, צוין, כי שיקול מרכזי שהוביל את המשיבה להסכים לקבלת הערעור בהליך הראשון נגע לכך שנפגעה, לכאורה, זכות הטיעון של המבקשת.
כמו-כן, עמד השופט דורות על הקושי הקיים במועד הגשת הבקשה לסילוק על הסף, שעה שזו הוגשה לאחַר למעלה משנתיים ממועד הגשת כתב התשובה וכשההליך נמצא בשלב מתקדם.

המבקשת לא השלימה עם החלטה זו והגישה לבית-המשפט העליון בקשה למתן זכות ערעור, בגדרהּ נטען כי בית-משפט קמא שגה בקבעו כי לא מתקיימים שניים מארבעת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא.
בתוך כך נטען, כי על אף העובדה שפסק-הדין בהליך הראשון נתן תוקף להסכמות הצדדים, הוא ניתן לאחַר ניהול הליך מלא, כך שקבלת הערעור בהליך הראשון מהווה הכרעה מפורשת בפלוגתאות בבסיס הערעור. בהקשר זה נטען גם, כי אלמלא הסכימה המשיבה לכך שהמבקשת הינה 'עסק', כמשמעו של המונח בחוק מע"מ, הרי שלא הייתה מסכימה כי הערעור יתקבל באופן שרישומה כעוסק מורשה יחודש, כך שהכרעה זו הייתה חיונית לתוצאה הסופית.
עוד נטען, כי שגה בית-משפט קמא בקביעותיו בדבר מועד העלאת הטענה לסילוק על הסף, שכּן, ניתן להעלות טענה של מעשה בית דין בכל עת.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' כבוב, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציין השופט כבוב, כי השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית נכון להן להתברר במסגרת הערעור על פסק-הדין, וזאת למעט במקרים חריגים, שבהם הדבר עלול להסב נזק בלתי-הפיך לצדדים או לניהול הליך מיותר או שגוי, מה שאין כן במקרה שלפנינו.
עוד ציין השופט, כי התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית הדוחה בקשה לסילוק על הסף תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיים חשש ממשי לניהול הליך סרק, או שנפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית; וכי בניגוד לנטען, החלטת המותב בתיק דנן, אשר ישב בדין בהליך הראשון, מנומקת כדבעי ונדרשה להסדר הפשרה שלו ניתן תוקף של פסק-דין ולא נפלה בהחלטה משום טעות מהותית וגלויה המצדיקה מתן רשות ערעור, שהיא, כאמור, החריג לכלל.

אי-התיישנות שומת מע"מ בּשל תקנות החירום בקורונה

במבזק מס' 1845 מיום 29.3.2020 דיווחנו על פרסום תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש) (דחיית תקופות בענייני הליכי מס), התש"ף-2020 ("תקנות החירום") (קישור לתקנות החירום), לפיהן בחישוב התקופות שנקבעו במספר הוראות חוק – ובכללן, בין היתר, הוראות סעיף 82(ד) לחוק מע"מ הקובעות, כי אם מנהל מע"מ לא החליט בהשגה "תוך שנה מיום הגשת ההשגה, יראו את ההשגה כאילו התקבלה" – לא תבוא במניין התקופה שמיום 22.3.2020 ועד ליום 31.5.2020 ("התקופה הקובעת לעניין תקנות החירום"), וזאת אם מועדי סיומן של תקופות אלו חלים בתקופה הקובעת לעניין תקנות החירום או בחודשיים שאחריה.

ואילו במבזק מס' 1866 מיום 23.7.2020 דיווחנו על פרסום חוק הארכת תקופות ודחיית מועדים בענייני הליכי מס ומענקי סיוע (נגיף הקורונה החדש – הוראת שעה – תיקוני חקיקה), התש"ף-2020 ("הוראת-השעה") (קישור להוראת-השעה).
במסגרת סעיף 2 להוראת-השעה נקבע, כי בחישוב התקופות שנקבעו בהוראות החוק המנויות באותו סעיף, לא תבוא במניין התקופה שמיום 22.3.2020 ועד ליום 31.5.2020 ("התקופה הקובעת לעניין הוראת-השעה") ובלבד שהתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים: (1) מועדי תחילתן של התקופות חלים לפני תום התקופה הקובעת לעניין הוראת-השעה; (2) מועדי סיומן של התקופות חלים בתקופה הקובעת לעניין הוראת-השעה או בחודשיים שאחריה.

פרשנותן של תקנות החירום ושל הוראת-השעה בהקשר להוראות אותו סעיף 82(ד) לחוק מע"מ נדוֹנה לאחרונה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ג'אלב אבו עג'ווה.
להלן תמצית עוּבדות המקרה כפי שהובאה בפתח ההחלטה:
למערער יצאה שומת מע"מ שעליה הגישה השגה ביום 1.7.2019.
כשנה ושבועיים לאחר מכן, ביום 15.7.2020, דחה המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב 1) את ההשגה.
המערער הגיש ערעור על ההחלטה בהשגה, במסגרתו טען טענה מקדמית לפיה החלטת המשיב בטלה מכיוון שהיא ניתנה בחלוֹף למעלה משנה ממועד הגשת ההשגה, כמתחייב מהוראות סעיף 82(ד) לחוק מע"מ.
המשיב מצדו טוען, כי הוא פעל בהתאם לתקנות החירום והוראת-השעה לפיהן בחישוב התקופה שנקבעה בסעיף 82(ד) לחוק מע"מ לא תובא במניין הימים התקופה שמיום 22.3.2020 עד ליום 31.5.2020 ("התקופה הקובעת").
לטענת המערער, הסתמכות המשיב על תקנות החירום אינה מסייעת לו מכיוון שתקנות החירום לא היו תקפות במועד מתן ההחלטה בהשגה. תקנות החירום פורסמו ביום 27.3.2020 ותוקפן הוא שלושה חודשים. לפיכך, תוקף התקנות פג ביום 27.6.2020 ואילו ההחלטה בהשגה ניתנה ביום 15.7.2020.
עוד טוען המערער, כי הוראת-השעה נחקקה רק לאחר מכן, ביום 20.7.2020, והיא פורסמה ביום 21.7.2020, ועל-כן בתקופה שבין מועד פקיעת תקנות החירום ועד למועד פרסום הוראת-השעה, הוראות סעיף 82(ד) לחוק מע"מ היו תקפות ללא ההחרגות שבתקנות החירום ובהוראת-השעה.
לאור האמור, נטען בבקשתו המקדמית של המערער, כי יש לקבל את ההשגה מטעמי התיישנות.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופטת סרוסי קבעה, כי הוראות תקנות החירום והוראת-השעה ברורות ולפיהן בהתקיים תנאים מסוימים, התקופה הקובעת לא תבוא במניין התקופה שבסעיף 82(ד) לחוק. בענייננו, אין מחלוקת שהתנאים בתקנות החירום ובחוק הקורונה חלים.
ההשגה הוגשה ביום 1.7.2019, כלומר, לפני תום התקופה הקובעת, והמועד הסופי למתן החלטה בהשגה, יום 1.7.2020, חל בחודשיים שאחרי התקופה הקובעת. משכך, והיות שאין לחשב במסגרת פרק הזמן של שנה שניתן להחלטה בהשגה את התקופה הקובעת, אזי למשיב עמדו שנה ומעט יותר מחודשיים להחליט בהשגה.

השופטת הוסיפה וציינה, כי בניגוד לטענת המערער אין כל צורך שתקנות החירום יהיו בתוקף בזמן מועד סיומו של פרק הזמן להחלטה בהשגה, כלומר, ביום 1.7.2020; ודי בכך שתקנות החירום היו בתוקף בזמן הגדרת התקופה הקובעת והארכת פרק הזמן להגשה. דהיינו, המועד להחלטה בהשגה נדחה בעת שתקנות החירום היו בתוקף.
עוד ציינה השופטת, כי על אף מועד חיקוקה ביחס למועדים המוזכרים בה, הוראת-השעה קובעת במפורש כי התקופה הקובעת לא תבוא במניין התקופה שבסעיף 82(ד), כך שלפי לשונהּ, היא חלה גם באופן רטרוספקטיבי. "לפי פרשנות המערער המחוקק ומתקין התקנות השחיתו מילותיהם לריק, שכן הן תקנות החירום והן חוק הקורונה כוללים הוראות ביחס לפרק זמן שהם לכאורה לא יכולים לחול בו – מיום 27.6.2020 עד יום 21.7.2020. לו המערער היה צודק בטענתו, מלכתחילה לא היה מקום לקבוע את אותו פרק הזמן של חודשיים לאחר התקופה הקובעת ולכל הפחות, היה מקום להחריג את התקופה שבין 27.6.2020 ל-21.7.2020" (פס' 12).

חשבוניות פיקטיביות

כפל מס עסקאות

ביום 18.7.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין לודמיר.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב (מנהל מע"מ רמלה) להשית עליו כפל-מס עסקאות בסך של כ-24 מיליון ₪ מכוח הוראות סעיף 50(א) לחוק מע"מ בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

תביעת שיפוי בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות

ביום 26.7.2023 ניתן פסק-הדין של בית-משפט השלום בתל-אביב בעניין דיגמי טורס בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגישה התובעת לשיפוי בגין תשלום שנדרשה לשלם למנהל מע"מ לאחַר שנקבע כי ניכתה מס תשומות שלא כדין, כאשר השיפוי נתבע מהגורם שנטען כי הפיק חשבוניות פיקטיביות בגין עבודות שבוצעו בפועל עבוּר התובעת.

בית-המשפט, מפי השופטת ד' ורד, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).