מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי שוק ההון

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין בית חוסן בע"מ

במבזק מס' 1881 מיום 4.11.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין בית חוסן בע"מ.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המערערת 1, חברת בית חוסן בע"מ ("החברה"), היא בעלת מקרקעין בנהריה המשַמש כבית אבות ("המבנה") והמושכר לחברת מרכז הורים בע"מ ("מרכז הורים") המפעילה את בית האבות.
הכנסותיה של החברה מהשכרת המבנה מהוות הכנסה פסיבית לפי סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה ואין מחלוקת כי היא נחשבת ל"איגוד מקרקעין" כמשמעותו בחוק מיסוי מקרקעין.
בשנת 2013 התקשרה החברה בעסקת קומבינציה לגבי חלק משטח מקרקעין שהיה בבעלותה. במסגרת עסקה זו, קיבלה החברה בתמורה 7 דירות בבניין שנבנה, מתוכן מכרה שלוש דירות בשנת 2016.
המערערים 2–4 (אבירם ורסנוב, רוי עמנואל שרון וענת רחל שרון) הם בעלי מניות בחברה. ואילו המערערת 5, אורלי שרון, היא דירקטורית בחברה ואִמם של המערערים מס' 3 ו-4.
עד שנת 2013 היתה בחברה בעלת מניות נוספת, ציפורה נוישטאט ("ציפורה"), שהייתה אשתו של מייסד ומנכ"ל החברה, משה שרון, אביהם של המערערים 3 ו-4.
בשנת 2013 נטלה החברה הלוואה מהבנק לצורך רכישה עצמית של מניותיה של ציפורה. רכישה זו יצאה לפועל על רקע חילוקי דעות בין ציפורה ליֶתר בעלי המניות בחברה, אשר אף הובילו בשנת 2012 להגשת תובענה על-ידי ציפורה נגד החברה, נגד המערער 2 והמערערת 5 ("התובענה").
הצדדים לתובענה הגיעו להסכם פשרה ביום 11.8.2013, בגדרו הוסכם כי ציפורה תמכור לחברה את מניותיה, אשר היוו 18.75% מכלל מניות החברה, תמורת סך של 2,486,000 ש"ח ("עסקת הרכישה העצמית").
החברה דרשה בניכוי במסגרת דוחותיה למשיב (פקיד-שומה חיפה) לשנים 2015–2016 הוצאות ריבית בגין ההלוואה שנטלה לצורך רכישת מניותיה של ציפורה.
כמו-כן, דרשה החברה בניכוי הוצאות שכר עבודה של חמישה עובדים בסך של כ-570,000 ₪ בשנה: משה שרון, מנכ"ל החברה, המערערת 5, המערערים 3 ו-4 רוי וענת שרון, וכן עבור שרה ורסנוב (בת-זוגו של המערער 2).
המשיב הוציא ביום 10.12.2018 שומות בצווים לחברה וליתר המערערים.
בגדרן של השומות, קבע המשיב, כי עסקת הרכישה העצמית של מניות ציפורה מהווה עסקה של קבלת דיבידנד בידי יתר בעלי המניות, שכן הללו קיבלו מהחברה נכס בדמות הגדלת החזקותיהם בחברה. אי לכך, אף אין להתיר בניכוי את הוצאות הריבית בגין ההלוואה שנטלה החברה לצורך עסקת הרכישה העצמית, שכּן זו לא שימשה ליצירת הכנסה לחברה, אלא מדובר בעסקה במישור ההוני שבין בעלי המניות בלבד.
עוד נקבע בשומות, כי אין להתיר בניכוי את הוצאות שכר העבודה לארבעה מבין חמשת העובדים, שכּן לגישת המשיב אלו לא נדרשו לצורך ייצור הכנסת החברה.* הוצאות השכר שלא הותרו כאמור, חושבו כדיבידנד בידי בעלי המניות.

*המשיב הסכים להתיר בניכוי את הוצאות שכר העבודה של משה שרון בלבד, בהיותו מייסד ומנהל החברה, והרוח החיה בה. 

לבסוף, נקבע בשומות, כי יש לחיֵיב במס את בעלי המניות בהכנסה מריבית לפי סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה, וזאת ביחס לכספים שמשכו מהחברה והמהווים דיבידנד בידיהם.
על השומות בצווים הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט.

ביום 25.3.2019 הוציא המשיב שומה בצו למערערת 5 בעניין משכורתה.*

* שומה זו מהווה למעשה את צידו השני של המטבע של השומה בצו שיצאה לחברה ביחס לאי-התרת ניכוי הוצאות שכר העבודה.

לשיטת המשיב, העסקתה באופן אקטיבי של המערערת 5 בחברה לא הוּכחה והיות שזו מהווה "קרוב" של בעל מניות מהותי" (אשתו של משה שרון), הרי שבהתאם לסעיף 76 לפקודה יש לראות בהכנסתה כדיבידנד
לחלופין, טוען המשיב כי מדובר בהכנסה שאינה מיגיעה אישית החייבת במס בהתאם להוראות סעיף 2(10) לפקודה.
על שומה זו הגישה המערערת 5 ערעור לבית-המשפט ובעקבותיו הגיעו המערערת 5 והמשיב להסדר דיוני (שקיבל תוקף של פסק-דין) לפיו פסק הדין שיינתן בערעורם של המערערים 1–4 יחול גם בכל הקשור לענייניה של המערערת 5 בערעורה שלה. בהתאם, אוחד הדיון בשני הערעורים. 

בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, קיבל את הערעור של החברה בנושא הרכישה העצמית ואת הערעור של המערערת 5 (בכל הקשור להוצאות שכרהּ)  ודחה את הערעור בסוגיות האחרות (קישור לפסק-הדין). 

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין מאיר סיידה

קצת פחות משנה לאחר מכן, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין סיידה, אליו נדרשנו במסגרת מבזק מס' 1937 מיום 30.9.2021.

עיקרי העוּבדות באותו מקרה היו כדלקמן:
בשנות ה-80 הקימו המערער, מר מאיר סיידה, ואחיו ("האח") עֵסק לגידול וייצור שתילים, אשר פעל במשק הוריהם במושב תדהר.
ברבות השנים התרחבה פעילותם העסקית של האחים, ובשלב מסוים הֵחלה להתנהל במסגרת חברת השתיל (תדהר) בע"מ ("השתיל תדהר"), שבמניותיה החזיקו האחים בחלקים שווים.
בשנת 2003 הקימו המערער ואחיו חברה בשם חברת השתיל ניהול והחזקות בע"מ ("החברה"), שבמניותיה החזיקו בשיעורים שווים, 50% כל אחד. במועד הקמתה רכשה החברה את מניותיהם של המערער ואחיו בשתיל תדהר.
פעילותם העסקית של האחים באמצעות החברה הִמשיכה והתרחבה עד שבשנת-המס 2015 (שנת-המס שבמחלוקת), פעל העסק בכ-80 דונם חממות והעסיק כ-100 עובדים. באותה שנה נפרדה דרכם העסקית של האחים.
בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר המערער, כי בעקבות סכסוכים בין האחים וויכוחים באשר לחברה ולפעילותה, אשר פגעו בפעילותה העסקית של החברה, החליטו האחים להיפרד. הודגש בתצהיר, וכן בחקירתו הנגדית של המערער, כי מטרתם של הצדדים הייתה לַפרק את השותפות ביניהם, מבלי לפגוע בפעילות העסק.
מהראיות שהוגשו ניתן ללמוד, כי בתחילה שקלו האחים לצרף שותף או למכור את כלל מניותיהם בחברה לצד שלישי, אך לאחַר שכשל ניסיונם זה, בחרו באפשרות שאחד מהם ירכוש את חלקו של משנהו.
במהלך השנים נערכו מספר הערכות שווי עבוּר האחים. מהערכת השווי הראשונה, אשר נערכה באוקטובר 2008, ניתן ללמוד כי האחים שקלו הכנסת שותף לחברה, כפי שנכתב בהערכת השווי. בהערכת השווי השנייה, מדצמבר 2014 ליום 31.12.2013, נרשם כי "הערכת שווי זו מיועדת על מנת לשמש במסגרת רכישת חלקו של אחיך מר יוחנן סיידה או רכישת חלקך על ידיו [...]". ובהערכת השווי השלישית, מינואר 2015, צוין, כי "הוסבר לנו כי הערכת השווי נועדה לצורך תהליך היפרדות והתמחרות בין בעלי הקבוצה [...]". בחוות-הדעת הודגש, כי העִסקה שלצרכיה מבוצעת הערכת השווי היא מכירה של מניות בין שני בעלי הַשליטה וששוויה של החברה עומד על 27.649 מיליון ₪. עוד צוין בחוות-הדעת האמורה, באשר להתאמות שיש לערוך על-פי זהוּת הרוכש לאור הסכם קודם בין האחים בדבר חלוקת השכר, כי ככל שהאח ירכוש את חלקו של המערער, יתווסף לשווי החברה סכום של 1.524 מיליון ש"ח (סה"כ 29.173 מיליון ש"ח), בעוד שככל שהמערער ירכוש את חֵלקו של האח, ייגָרע הסכום האמור משווי החברה (סה"כ 26.125 מיליון ש"ח).
בסופו של יום, רכשה כאמור החברה את מניותיו של האח בחברה, רכישה עצמית, תמורת 13.5 מיליון ש"ח. בחקירתו הנגדית השיב המערער, כי ההחלטה על הרכישה העצמית התקבלה על ידיו ועל-ידי אחיו כאחד; וכי לא היה באפשרותו לעמוֹד בסכום התמורה שדרש האח עבוּר מניותיו בחברה. בְּשל כך הוחלט שהחברה היא זו שתרכוש את מניותיה.
חרף העובדה שהחברה היא זו שרכשה את מניותיה, נערך בין הצדדים הסכם משולש מיום 14.7.2015 ("ההסכם"), שהצדדים לו הם האח, מצד אחד, המערער מצד שני, והחברה מצד שלישי. בהסכם פורט, כי החברה רוכשת מהאח את מניותיו בחברה, וכי בד בבד עם מכר המניות מסיים האח את תפקידו כמנהל או עובד בחברה ובכל החברות הקשורות (3 חברות); וכי ככל שמתקיימים יחסי עובד מעביד בין האח לבין מי מהחברות הם חדלים באופן מוחלט.
תמורתן של המניות נקבעה בהתאמה לשווי החברה בהערכת השווי האחרונה, בחלופה של רכישת המניות על-ידי המערער מאחיו. התמורה שולמה לאח מעודפי החברה, לאחַר ששתיל תדהר נטלה הלוואה בת 8 מיליון ש"ח והֶעבירה אותם לחברה כדיבידנד. האח שילם מס על רווח ההון החָל במכירת מניותיו.
בעקבות מכירת מניותיו של האח, מחזיק המערער ב-100% ממניות החברה המקנות לו שליטה מלאה, חֵלף 50% שבהן החזיק קודם למכירה.
בגדרהּ של השומה שהוציא המשיב (פקיד-שומה באר-שבע) למערער, נקבע, בהתבסס על פסקי-הדין בעניין ברנובסקי (ע"מ (ת"א) 21268-06-11) ובעניין בר ניר (ע"מ (ת"א) 1100-06) וכן על חוזר מס הכנסה 2/2018 (קישור לחוזר), כי "[...] במסגרת הרכישה העצמית שבוצעה, תחילה רכש הנישום את מלוא מניותיו של ... [האח] (50%) בסך של 13,500,000 ₪. בשלב שני, העביר הנישום את המניות הנרכשות לחברה בתמורה לסך של 13,500,000 ₪ ואז למעשה מדובר ברכישה פרו-רטה בידי הנישום, ולפיכך מדובר בדיבידנד בידיו בסך של 13,500,000 ₪ [...]".
תמצית טענתו של המערער בערעור היא, כי בעת שהחברה רכשה מאחיו את מניותיו, לא נוצר אירוע מס בידיו, שכּן המערער, הוא בעל המניות הנותר, לא רכש את המניות שנמכרו, לא קיבל דיבידנד לידיו ואף לא מכר את מניותיו. המערער הוסיף וטען, כי לא נגרע מס מקופת המדינה, ותמורת המניות חויבה במס במנגנון המיסוי הדו-שלבי: ברמת החברה, שכּן העודפים שמהם שולמה התמורה בעד המניות חויבו במס חברות כדין; וברמת בעל המניות שמכר את מניותיו, שכּן מוכר המניות שילם מס על רווח ההון במכירת המניות. לפיכך, כך נטען, תוצאת עמדתו של פקיד-השומה היא בגֶדר הטלת כפל-מס על אותן הכנסות.
לחילופין, טען המערער בסיכומיו, כי לכל היותר יש לקבוע שמחצית בלבד מתמורת הרכישה מהווה דיבידנד בידיו.

בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, דחה את עיקרו של הערעור אך קיבל את הטענה החלופית של המערער שלפיה יש לחייבו בדיבידנד בגובה מחצית בלבד מתמורת המניות (קישור לפסק-הדין).

הערעור לבית-המשפט העליון

פקיד-שומה עכו וסיידה ערערו לבית-המשפט העליון על פסקי-הדין בעניין בית חוסן בע"מ ובעניין סיידה (בהתאמה) ואתמול (13.2.2023) ניתן פסק-הדין בערעורים.

בית-המשפט העליון (המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, השופט א' שטיין והשופטת ר' רונן) החליט לקבל ברוב דעות את ערעורו של פקיד-שומה עכו* (על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין בית חוסן בע"מ) ולדחות פה אחד את ערעורו של סיידה (על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע) (קישור לפסק-הדין).

* פסק דינה של השופטת ר' רונן אליו הצטרף המשנה לנשיאה א' פוגלמן, כנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין.

השופט א' שטיין הציע, בחוות דעת מנומקת האוחזת 40 עמודים, לדחות את שני הערעורים.
לשיטתו, מהותה הכלכלית של רכישה עצמית דיספרופורציונית יכולה לכרוֹך בתוכה תשלום דיבידנד לבעלי המניות הנותרים בחברה ויכולה גם שלא להיות בגֶדר מימוש זכויות בחברה או משיכת כספיה על-ידי בעלי מניות אלה; ומהותה הכלכלית של עסקה כאמור תלויה בנסיבותיה שעיקרן מצוי במענה לשאלה הבאה: מה היתה מטרתה הדומיננטית של הרכישה העצמית?
אם הרכישה נועדה לשרת בעיקר אינטרסים אישיים של בעלי המניות הנותרים – ובראשם קבלת שליטה בחברה או העצמת כוחם על-ידי קניית עזיבתם של בעלי המניות שבחרו למכרן – יהא לסַווג את העִסקה כמשיכת כספי החברה על-ידי בעלי המניות הנותרים אשר מגיעה כדי דיבידנד.
לעומת זאת, אם הרכישה העצמית נועדה לשרת את האינטרסים של החברה כחברה ולקדם את עסקיה, מן הדין יהיה לסַווגה כהוצאת כספים שאינה בגֶדר אירוע מס אצל בעלי המניות שלא מכרו את מניותיהם.
אכן, הוסיף השופט שטיין, מבחן המטרה הדומיננטית אינו קל ליישום ואף פוֹתח לניצולו של יתרון המידע על-ידי הנישום במצב של מידע אסימטרי, שבו רשות המיסים יודעת על עסקיו הרבה פחות ממה שהוא יודע עליהם, כך שנישומים לא מעטים עלולים לנצל לרעה את תלותה של הגדרת "דיבידנד" בר-מיסוי במבחן האמורפי אשר נסוב על מטרתה הדומיננטית של הרכישה העצמית. אולם, קושי אמיתי זה אינו מהווה הצדקה לסיוּוגה הגורף של כל רכישה עצמית דיספרופורציונית כחלוקת דיבידנד לבעלי המניות הנותרים בחברה ומדובר למעשה בקושי רגיל שמעוררים תכנוני מס שבגינו העמידו דיני המס לרשותם של פקידי-השומה ובתי-המשפט שני כלים משפטיים עוצמתיים: עיקרון המהות הכלכלית וכלל ההתעלמות מעסקה מלאכותית.
בהתאם, במקרים של רכישה עצמית דיספרופורציונית אשר מבוצעת על-ידי חברת מעטים – אם לא על-ידי כל חברה פרטית – תקום חזקה עובדתית כי בעלי המניות הנותרים אשר הגדילו את החזקותיהם בחברה חילקו לעצמם דיבידנד או משכו מהחברה כספים במובנו של סעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה וחזקה זו תעביר אל מי שמבקש להפריכה את נטל הבאת הראיות בלבד, להבדיל מנטל השכנוע, והיא תהיה חזקה ניתנת לסתירה.
לעומת זאת, במקרה של רכישה עצמית דיספרופורציונית המתבצעת על ידי חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך, תקום חזקה עובדתית כי בעלי המניות הנותרים אינם זוכים לשום הטבה אישית בת- מיסוי; וחזקה זו אף היא תהא ניתנת לסתירה, וכמו כל החזקות העובדתיות, היא תעביר אל מי שיבקש להפריכה אך ורק את נטל הבאת ראיות, מבלי לשנות כהוא זה את נטל השכנוע.
לגופו של עניין, וכאמור, הציע השופט שטיין לדחות את שני הערעורים ולהותיר על כנן את הכרעותיהם של בית-משפט קמא-חיפה בעניין בית חוסן ושל בית משפט קמא-ב"ש בעניין סיידה.

יצוין, כי בשולי דבריו ציין השופט שטיין, כי הוא אינו קובע דבר בנוגע לאומדן התקבול שהתקבל על-ידי סיידה, אשר נעשה על-ידי בית-משפט קמא-ב"ש ונסמך על טענותיהם החלופיות של סיידה ושל פקיד-שומה באר-שבע, וביחס אליו לא הוגש ערעור. אומדן זה, הציע השופט שטיין, יישאר על כנו מטעמים פרוצדורליים, למרות שלטעמו עסקת הרכישה העצמית אשר נעשתה, כפי שנעשתה, בעניין סיידה קרובה יותר לסוג העסקות שהוצג בדוגמה השנייה.*

* בדוגמה זו, מדובר בדיבידנד שהתקבל במלואו על ידי בעלת המניות שנשארה בחברה – זאת, במובחן מהדוגמה הראשונה בה חוּלק הדיבידנד לכלל בעלי המניות עוֹבר לרכישה העצמית הדיספרופורציונית.

השופטת א' רונן הציעה, בחוות דעתה המפורטת והמנומקת אף היא, להחיל דין אחיד על כל שלוש הדוגמות שהציג השופט שטיין (הנוגעות כאמור לחברה פרטית בה ישנם שני בעלי מניות) ולחיֵיב את בעלי המניות הנותרים בחברות פרטיות כאלה, שהן "מעין שותפויות" (בהיותן, מבּחינות מסוימות "יצירי ביניים" בין חברות לבין שותפויות), במס. זאת, לאור המאפיינים הייחודים של חברות אלו והקושי המשמעותי, לרבות בשני המקרים דכאן, ליישום "מבחן המטרה הדומיננטית" אותו הציע השופט שטיין שבעטיו אימוץ אותו מבחן עלול להחטיא את המטרה של גביית מס אמת כמו גם את התכלית של ודאות ואחידות בגביית המס.
השופטת רונן הוסיפה וציינה, כי אינה רואה הכרח להתייחס במסגרת פסק-הדין הנוכחי לשאלת סיוּוגה של רכישה עצמית דיספרופורציונית בחברות שאינן "מעין שותפויות" כאמור.
משהגיעה השופטת למסקנה שיש להחיל דין אחיד על חברות שהן מעין-שותפויות כמו החברות דנא, נדרשה השופטת לשאלה, האם יש לסַווג את העסקות הללו ככאלו בהן חוּלק דיבידנד לבעל המניות הנותר (כעמדת רשות המסים); או כרכישה עצמית של המניות כפי שהגדירו אותה הצדדים לעסקה.
מבּין שתי האפשרויות, העדיפה השופטת רונן את הראשונה, וזאת מתוך ניתוח הכלי המשפטי של "סיווג שונה" ולאחַר שהגיעה למסקנה, כי בחברות שהן מעין-שותפויות יש לראות רכישה עצמית כהטבה ממומשת לבעלי המניות הנותרים שעליהם לשלם בגינהּ מס. "זאת בשל האינטרס הברור של בעלי המניות; לאור העובדה שמרבית התכליות העומדות בבסיס רכישה עצמית בחברה ציבורית (איתות לשוק אודות תמחור המניה בחסר, התנגדות להצעות רכש עוינות, הגדלת התשואה להון ועוד) אינן מתקיימות במקרה של חברה שהיא מעין-שותפות; מאחר שבמעין שותפויות ההבחנה בין טובת החברה לבין טובתם של בעלי המניות היא הבחנה ברורה פחות מאשר בחברה ציבורית או בחברה פרטית שיש בה בעלי מניות רבים; ולאור הרציונל של קביעת כלל שיביא לאחידות וודאות בגביית המס" (פס' 16 לחוות דעתה).
השאלה הבאה שאליה נדרשה השופטת רונן היא מהו שיעור המס שיוטל על בעלי המניות הנותרים. וזו הייתה תשובתה:
"כפי שהובהר לעיל, ה'דיבידנד' בגינו משולם המס הוא אותה עליה בשיעור האחזקות בהון המניות של החברה שכתוצאה ממנה מקבלים בעלי המניות הנותרים זכויות נוספות בניהול החברה ובשליטה בה. לכאורה, שוויה של אותה הטבה הוא כשווי התמורה ששולמה לבעל המניות היוצא בתמורה למניותיו, שכן שיעור האחזקות הכולל של בעלי המניות הנותרים עלה בשיעור האחזקות שמכר בעל המניות היוצא. יחד עם זאת, כפי שהבהרתי לעיל, האינטרס ברכישת המניות של בעל המניות המוכר הוא אינטרס המשותף הן לבעלי המניות הנותרים והן לבעל המניות היוצא: היפרדות הצדדים תוך תשלום מס מינימאלי. לכן, גם בעל המניות היוצא נהנה מהשימוש שנעשה בכספי החברה.
משכך, ועל מנת שבעלי המניות הנותרים לא יישאו לבדם בתשלום המס בגין מלוא השימוש בעודפי החברה – ששירתו גם את בעל המניות המוכר, יש לחשב את שווי ההתעשרות של בעלי המניות הנותרים בהתאם לשיעור אחזקותיהם בחברה ערב העסקה. במילים אחרות, ערך הדיבידנד בגינו ישולם מס הוא כשווי המכפלה של כספי החברה ששימשו לרכישה העצמית, בשיעור אחזקותיהם של בעלי המניות הנותרים ערב העסקה.
יוער למעלה מן הצורך כי תוצאה זו עולה בקנה אחד גם עם ההשקפה שבאה לידי ביטוי בחלופה הראשונה שנקבעה בחוזר המס 2/2018 לפיה הרכישה העצמית הדיספרופורציונית דומה לעסקה דו-שלבית של חלוקת דיבידנד על ידי החברה לכל בעלי מניותיה ולאחר מכן רכישת מניותיו של בעל המניות היוצא על ידי בעלי המניות הנותרים באמצעות כספי הדיבידנד שהם קיבלו בשלב הראשון" [ההדגשות אינן במקור – א' ש'.]
לאור כל האמור, הציעה השופטת רונן לקבל את הערעור על פסק דינו של בית-משפט קמא-חיפה בעניין בית חוסן ולדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא-ב"ש בעניין סיידה.
עוד הציעה השופטת שלא לעשות צו להוצאות.

יצוין, כי השופט א' שטיין התייחס, לאחַר כתיבת חוות דעתו, לחוות דעתה של השופטת ר' רונן (ראו פס' 90 ואילך לחוות דעתו).
לדבריו, השופטת רונן מבקשת לקבוע כלל אפריורי בגדרם של דיני המס, אשר יפעל כ"אקסיומה חובקת-כל" (בבחינת one size fits all) שאינה ניתנת לסתירה לפיו כל רכישה עצמית דיספרופורציונית שמתבצעת במסגרתה של חברת מעטים – אשר רוכשת, מכספה-שלה, את מניותיו של בעל המניות הפורש – מהווה תשלום דיבידנד אשר מחולק פרו-רטה בין בעל המניות הפורש לבין בעל המניות שנשאר בחברה עם החזקותיו (חלוקה שאחריה רוכש בעל המניות שנשאר החברה, מכספי הדיבידנד שקיבל, את מניותיו של הפורש). עם תוצאה זו, ציין השופט שטיין, אין להסכים. שכּן, "מושכלת יסוד בדיני המס היא שמס הכנסה, כמו יתר מיסי המדינה, מוטל על אירוע מס אמיתי: באין אירוע מס, לא ניתן לחייב את הנישום במס" (פס' 92).
השופט שטיין הוסיף וציין, כי הוא חולק על טעמיה של השופטת רונן:
אשר לטעם הראשון, שעניינו אחידוּת בכללי המיסוי, ציין השופט, כי אחידוּת אינה חזות הכל והפנה לשלוש הדוגמות שהציג והממחישות כי לא כל עסקות הרכישה העצמית נולדו שוות.
אשר לטעם השני, שעניינו חוסר ודאות ויתרון המידע של הנישום אשר אופפים את נסיבותיהן של עסקות הרכישה העצמית, ציין השופט שטיין, כי החזקה שהציע מהווה משקל-נגד משמעותי ליתרון המידע שבידי הנישום, וכי בנוסף לחזקה זו קיימים עיקרון המהות הכללית וכלל ההתעלמות מעסקה מלאכותית אשר מאזנים את כוחותיהם של פקיד-השומה והנישום.
אשר לטעם השלישי, שעניינו בהיותה של חברת מעטים "מעין שותפות", ציין השופט, כי הקביעה הגורפת של השופטת רונן לפיה חברת מעטים כמוה כשותפוּת לצרכי מיסוי הרכישה העצמית בכל מקרה ומקרה נעדרת כל עיגון סטטוטורי, מבטלת את מנגנון המיסוי הדו-שלבי, ומוחקת את זכותו של בעל המניות שנשאר בחברה למיסוי מושהה אשר יוטל עליו לכשיחולקו העודפים – ולא לפני כן.

המשנה לנשיאה ע' פוגלמן מצא לנכון לצרף את דעתו לדעתה של השופטת רונן.
לדבריו, אף הוא בדעה שראוי להגביל את ההכרעה בתיקים שלפנינו לרכישה עצמית בחברות שהן "מעין שותפויות" כהגדרתה של השופט רונן.
אשר לקביעת הכלל הגורף, ציין המשנה לנשיאה, כי מבחן המטרה הדומיננטית שהציע השופט שטיין הוא מבחן שברמה העיונית הגיוני בצדו, אך יישומו בנסיבות של חברות שבהן עסקינן מוקשה ביותר, ובנוסף הוא עלול להיות נתון למניפולציה של בעלי המניות. על-כן, אותו כלל אכן מוצדק.
אשר לשאלה האם יש לזקוֹף את סכום הרכישה במלואו כדיבידנד לבעלי המניות הנותרים (לפי החלופה השנייה בחוזר מס הכנסה 2/2018) או שמא לזקוֹף אותו לבעלי המניות כולם לפי שיעור החזקותיהם בחברה ערב העִסקה (לפי החלופה הראשונה בחוזר), הצטרף המשנה לנשיאה גם בנקודה זו לעמדתה של השופטת רונן שלפיה האינטרס המשותף בהיפרדות, כמו גם ההנאה המשותפת ממנה מַצדיקה למסות את בעלי המניות לפי החלופה הראשונה, כלומר, לראות את בעלי המניות כולם (ערב המכירה) ככאלו שקיבלו דיבידנד בגובה שווי המכירה (לפי חֵלקם היחסי ערב המכירה).

לאור כל האמור, הצטרף המשנה לנשיאה ע' פוגלמן לחוות דעתה של השופטת רונן וקבע שאף לשיטתו יש לקבל את ערעור פקיד שומה עכו בעניין בית חוסן ולדחות את הערעור בעניין סיידה.
בנוסף, המשנה לנשיאה הצטרף למסקנת השופטת רונן שאין מקום לעשות צו להוצאות בערכאה זו.

תם ולא נשלם...