מבזקים, חדשות ועדכונים

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין חיון

במבזק מס' 1856 מיום 2.6.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט ה' קירש, בעניין רועי חיון.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
בחודש פברואר 2016 הורשע המערער במסגרת הֶסדר טיעון במשפט פלילי בעבירוֹת הנוגעות לארגון ועריכה של הימורים ומשחקים אסורים, הלבנת הון והעלמת הכנסות.
כחלק מההליכים הפליליים, חולטו כספים השייכים למערער והוא נדוֹן לעונשי מאסר וקנס.
הָחל מחודש יולי 2015 ועוד לפני שנחתם הֶסדר הטיעון, ועל-מנת להגיע להסדר מס אזרחי והסרת המחדל, התקיימו הליכי שומה בעניינו של המערער. במסגרת זו, הגיש המערער למשיב (פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה) על-פי דרישתו, הצהרת הון ליום 31.12.2015 ובה הצהיר על כלל נכסיו, לרבות על הנכסים שנתפסו במסגרת החקירה.
בְּשל הקושי לאמוד את הכנסותיו ורווחיו של המערער בהתאם לעוּבדות העולות מכּתב האישום שהוגש במסגרת הֶסדר הטיעון, כמו גם את כלל הכנסותיו, החליט המשיב, בהסכמה עם המערער, לאמוד את הכנסותיו לפי הטכניקה של הפרשי הון בלתי-מוסברים בהסתמך על הצהרות ההון שהגיש המערער למועדים 31.12.2008 ו-31.12.2015 ולהוציא למערער שומת מס לשנים 2010–2015. עוד הוסכם, כי במסגרתה של שומה זו תסוּוגנה ההכנסות שהובילו להיווצרותם של הפרשי ההון כהכנסות חייבות אשר לגביהן היה חייב בניהול פנקסים ולא ניהלם, כך ששיעור המס בגינן ייקָבע לפי סעיף 191ב לפקודה.
ביום 22.1.2017 נחתם בין המערער לבין המשיב הסכם שומה שבו הוסכם כי המערער הפיק בשנות-המס 2010–2015 הכנסות שעליהן לא דיווח למשיב בסך כ-6.8 מיליון ש"ח אשר נאמדו, כאמור, בהסתמך על הפרשי ההון הבלתי-מוסברים; וכי ההכנסות תיפָּרסנה בחלקים שווים על-פני שש שנות השומה. עוד הוסכם, כי סכום המס לתשלום בערכים ריאליים ליום ההסכם יעמוד על סך של 4.68 מיליון ש"ח וכי שומה זו תהיה סופית.
עם זאת, היות שהצהרת ההון שהגיש המערער ליום 31.12.2015 כָּללה, כאמור, גם את הנכסים של המערער שנתפסו במסגרת החקירה, הוסכם, כי טענת המערער לפיה חילוט הכספים מהווה חלק ממקורות התשלום שלו או ממקורות הכנסתו תמוצה בהליכי השגה וערעור.
ביום 31.1.2017 נגזר דינו של המערער ובית-המשפט אישר את הֶסדר הטיעון ובכלל זאת את הסכמת הצדדים לחילוט בסך 5 מיליון ש"ח במתווה שפוּרט בהסדר הטיעון. במועד זה הועברו לקרן החילוט 3.991 מיליון ש"ח שהיו תפוסים בידי המדינה במסגרת צווי תפיסה זמניים; ואילו היתרה בסך 1.009 מיליון ש"ח שולמה על-ידי המערער ביום 9.2.2017 בעברה בנקאית לקרן החילוט.
הסכום שחולט בהליך הפלילי הגיע לכדי 74% מסך תוספת ההכנסה שיוחסה למערער בשומה.
לאור זאת, טען המערער, כי התעשרותו נשללה ממנו כתוצאה מפעולת החילוט, וממילא הוא זכאי להפחית את הכנסתו החייבת בסכום החילוט, בין אם בדרך של הפחתת היקף ה"הכנסה" בידיו ובין אם בדרך של התרת ניכוי הוצאה בחישוב ה"הכנסה החייבת".
השגתו של המערער על השומות בסוגיית החילוט נדחתה. מכאן הערעור.
הצדדים גיבשו את הפלוגתאות העומדות להכרעת בית-המשפט, כדלקמן: האם זכאי המערער להקטין את הכנסתו החייבת בגין הכספים שנתפסו מכוח צווי התפיסה הזמניים בשנת 2013 והועברו לקרן החילוט בשנת 2017?; וככל שהתשובה לשאלה האמורה חיובית, האם הקטנה זו תתבצע מהכנסותיו של המערער בשנות-המס מושא הערעור (2010–2015), בשנת-המס 2016 שבהּ נחתם הֶסדר הטיעון או בשנת-המס 2017 שבהּ ניתן גזר הדין והועברו הכספים לקרן החילוט?

השופט ה' קירש קיבל את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתח השופט קירש את הוראות החוק לאיסור הלבנת הון ("החוק") שמכוחן בוצע חילוט הכספים, תוך שהוא דוחה את טענת המשיב לפיה קיים ספק האם החילוט שבוצע אכן הושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה וקובע, כי מרכז הכובד במעשה החילוט היה בפירות העבריינות (דהיינו, "רכוש שהושג [...] כשכר עבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" כאמור בסעיף 21(א)(2) לחוק).

לאחר מכן, נדרש השופט לשאלה האם החילוט הביא ל"איון" או "איפוס" הכנסתו של המערער.
לדבריו, התזה הגורסת כי חילוט פירות העבירה מאיֵין למפרע את עצם קיום ההכנסה (ללא צורך בהתרת הוצאה בְּשל כך) אינה מופרכת במישור העיוני. שהרי, תכלית מרכזית של חילוט היא השמטת פירות העבריינות מידיו של העבריין, כך שהיתרון הכלכלי מביצוע העבירוֹת מתאיין ונמחק.
עם זאת, השופט קירש הוסיף וציין, כי דומה שהוא פטוּר מהתלבטות בסוגיה זו לנוכח ההלכה המחייבת שנפסקה בעניין דמארי (ע"א 4157/13) ולפיה השבת הכספים על-ידי העבריינים מהווה שימוש בהכנסה שכבר הופקה על-ידיהם ואין בשימוש זה כדי לאַיין או לאַפס למפרע את עצם צמיחת ההכנסה. דהיינו, פסיקה זו מהווה הלכה מחייבת החָלה גם בענייננו והיא המובילה למסקנה כי נוצרה בידי המערער הכנסה מארגון ועריכת הימורים ומשחקים אסורים וכי הכנסה זו לא "התאיינה" ולא "התאפסה" בעקבות מתן צו החילוט.
ואולם, השופט קירש ציין, כי כפועל יוצא מגישה זו מס עלול להיות מוטל על התעשרות שלא נותרה בסופו של יום בידי המערער וכי הכיס אליו ייכנס המס – הקופּה הציבורית – הוא אותו כיס אליו נכנסו כספי החילוט; ועל-כן שיקולים אלה, אף אם אין בהם כדי למְנוע את ההכרה בהכנסה, ראויים לבוא לידי ביטוי במסגרת האיזון העדין שעליו לערוֹך בנושא התרת ההוצאה.

ואכן, בשלב זה, המשיך השופט קירש ונדרש לשאלה האם בחילוט הכספים גלומה הוצאה שניתנת לניכוי בחישוב הכנסתו החייבת של המערער.
השופט קבע, כי הלכת דמארי מעבירה אותנו מעל למשוכה הראשונה שהיא משוכת האינצידנטליות והוראות סעיף 32(1) לפקודת מס הכנסה, וזאת בזכות גישת "הסיכון מסיכוני העסק".
בהתאם, בָּחן השופט את ההיבט השני הקשור לנושא התרת ההוצאה והוא האם שיקולי "תקנת הציבור" מוֹנעים את התרת ההוצאות. לשון אחר, האם התרת הוצאה בְּשל החילוט תביא לעיקור הסנקציה שהמחוקק התכוון להטיל ולכרסם במאמצי הציבור להילחם בפשיעה.
השופט קירש הִקדיש לשאלה זו את חלק הארי של פסק-הדין (ראו פס' 43 ואילך) ובסופו של יום קבע, כי שיקולי מדיניות אינם מחיְיבים את שלילת הוצאת החילוט, שכּן החילוט אינו קנס ותוצאתו – וזה כל ייעודו – היא איון ההנאה הכלכלית שנצמחה מהפעילות העבריינית; ועל-כן, אם לא ניתן, על-פי ההלכה המחייבת, לומר כי ההכנסה כלל לא נוצרה באשר ההתעשרות בוטלה, אזי למצער יש להתיר בניכוי הוצאה אם כאשר מופעל החילוט. אחרת, תיווצר גביה ביֶתֶר (כל שכּן בְּשל יישום הוראות סעיף 191ב לפקודה) של מסים ועיוות כלכלי מובהק, תוך שהפגיעה בקניינו של האזרח תהיה בלתי-מידתית ומיותרת.

השופט קירש הגיע אפוא למסקנה, כי יש מקום להתיר למערער הוצאה בגובה הסכום המחולט. "'בלעו' של המערער הוצא באמצעות החילוט ועל ידי כך נפגעה או נשללה כדאיות העבריינות. ומשהופקע ההון מידיו של המערער אין הצדקה לשוב ולמסות את ההון כאילו נותר בידיו" (פס' 99 לפסק-הדין).

לאור זאת, המשיך השופט ונדרש לשאלת עיתוי ההכרה בהוצאה, בהינתן העובדה ששנות-המס שבערעור הן 2010 עד 2015 ואילו גזר הדין, ובו אישור בית-המשפט להֶסדר החילוט המוסכם, ניתן, כאמור, ביום 31.1.2017.
השופט קבע, כי לפחות במקרה זה יש להיצמד למועד החילוט בצו בית-המשפט בשנת-המס 2017, וזאת חֵרף העובדה שחֵלק הארי של הכסף (3.991 מיליון ש"ח) לא היה בידיו של המערער כבר משנת-המס 2013.
דהיינו, תיווצר בידי המערער הוצאה עסקית בסך 5 מיליון ש"ח המיוחסת לשנת-המס 2017; וככל שאין בידי המערער לנַכּוֹת את מלוא ההוצאה בשנת-המס 2017, יווצר בידיו הפסד עסקי שניתן לקיזוז משנת-המס 2018 ואילך.*

* בפועל, וכפי העולה מפס' 103 לפסק-הדין, למערער נוצרה, ככל הנראה, בשנת-המס 2017 הכנסה חייבת בסך 1.95 מיליון ש"ח, כך שמלכתחילה, לפחות לגבי חלק מסכום החילוט מדובר היה בעניין של עיתוי בלבד.

לכך הוסיף השופט קירש סייג אחד מכוח סמכותו לפי סעיף 156 לפקודה והוא שההוצאה או ההפסד לא ישמשו להפחת הכנסה אחרת שאף היא הושגה אגב ביצוע עבירה, וזאת על-מנת למְנוע "חיסוי מס" (tax shelter) לפעילות עבריינית עתידית.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין רביזדה

במבזק מס' 1869 מיום 11.8.2020 דיווחנו פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר א' גורמן, בעניין רביזדה ודור – חן מסחר בע"מ.

המערער 1, בנימין רביזדה ("המערער"), הוא הבעלים והמנהל של המערערת 2, דור חן מסחר בע"מ ("המערערת").
המערערים עָסקו בניכיון שיקים ובמתן הלוואות בשוק האפור בהיקף נרחב מבלי שניהלו ספרים ומבלי לדַווח על הכנסותיהם כדין.
כנגד המערערים הוגשו שני כתבי אישום ("ההליכים הפליליים"): כתב האישום הראשון יִיחס למערערים פעילות של ניכיון שיקים ומתן הלוואות בהיקף של כ-2 מיליארד ש"ח, בין השנים 1995–1998, והם הורשעו בעבירות שיוחסו להם (ת"פ (שלום, ת"א) 7146/01). ואילו כתב האישום השני – שהתייחס, בין היתר, לפרשה הידועה של הבנק למסחר – יִיחס למערערים פעילות של ניכיון שיקים ומתן הלוואות בהיקף של כ-4.8 מיליארד ש"ח, בין השנים 1999–2002, והם הורשעו בעבירות שיוחסו להם (ת"פ (מחוזי, ת"א) 40183/02).
ערעורים שהגישו המערערים על פסקי-הדין שניתנו בהליכים הפליליים נדחו והרשעתם הפכה לסופית.
בעקבות הרשעתו של המערער בהליך הפלילי השני, הורָה בית-המשפט המחוזי ביום 11.6.2016 על חילוט נכסי המערער מכח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון. במסגרת החילוט – שהתייחס לעבירות שבוצעו בשנים 2000–2002 (ועל כך אין מחלוקת) – חולטו כספים בסך של כ-19,300,000 ש"ח וכן נכסי מקרקעין שונים ובשווי כולל (לרבות הכספים) של כ-35 מיליון ש"ח.
השומות שהוצאו למערערים לגבי שנות-המס 2000–2002 הן שומות סגורות ועניינן לא עמד לבחינה בערעור.
שנות-המס שבמחלוקת בערעור הן השנים 1995–1999 ובגינן כבר התנהל בין הצדדים בעבר הליך ערעור (עמ"ה (ת"א) 1263/03) וזה הסתיים בכך שלבקשת הצדדים התיק הוּשב להליכי השומה על-מנת לסיימו בהסכמה. ברם, עניין זה לא צלח והמשיב הוציא למערערים שומות בצווים ובעקבותיהן הוגש הערעור הנוכחי.
המשיב הוציא למערערים שתי שומות חלופיות: האחת, שומה עיקרית והיא שומה למערער, בגדרהּ יוחסו כל ההכנסות למערער ולא למערערת, מהטעם שלמערער היה ייפוי כוח לפעול בחשבונות הבנק של המערערת והוא עשה בהם כבְּשלו ומהטעם הנוסף ששיקים שהגיעו לכאורה למערערת הופקדו על-ידי המערער בחשבונות בנק שלו ושל בני משפחתו. השנייה, שומה חלופית למערערת ולמערער, לפיה ההכנסות יוחסו ראשית למערערת ולאחר מכן, תוך הפחתת מס החברות בו צפויה המערערת לשאת, יוחסו רווחי המערערת למערער כהכנסה מדיבידנד.
הצדדים לא היו חלוקים ביניהם, כי לאור ההרשעות בהליכים הפליליים ובהתאם להוראות סעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליכים הפליליים קבילים כראיה בערעור הנוכחי. עם זאת, בין הצדדים התגלעה מחלוקת אודות גובה ההכנסות שנקבע בהליכים הפליליים כי הם הפיקו. הצדדים שָטחו טענותיהם בעניין זה ובהחלטה מפורטת מיום 28.5.2019 קבע השופט גורמן, כי גובה ההכנסות בשנות-המס שבמחלוקת עומד על 17,645,940 ש"ח.
המערערים לא העלו כל טענה אחרת באשר לשומות שהוצאו להם וביקשו לייחֵד את טענותיהם רק בעניין השפעת החילוט על השומות.
לטענתם, החילוט, אשר עמד על סך גבוה יותר מסך ההכנסות שבערעור זה, איין את ההכנסות שנותרו בידי המערער ולכן אין למסותו שוב כלל.
בהתייחס לטענת המשיב לפיה החילוט בוצע בשנים מאוחרות לשנות-המס שבמחלוקת ולכן אינו רלבנטי לערעור, טענו המערערים, כי העסק של המערער פעל באופן רציף ולכן ההפרדה לשנות-מס היא מלאכותית; כי המשיב מנוּע מלטעון כי מדובר בחילוט מאוחר בזמן שאינו רלבנטי לשנות-המס שבמחלוקת, שכּן המשיב לא התחשב בסכומי החילוט בשומות של המערער באף אחת מהשנים, לא בשנות-המס שבמחלוקת ולא בשנים מאוחרות יותר, והוא מושתק מלהעלות את הטענה כי החילוט אינו רלבנטי לשנות-המס שבמחלוקת; וכי יש להחשיב את החילוט כתשלום על-חשבון המס ולכן יש לזקוֹף את הסכום שחולט כתשלום בגין חיובי המס בשנות-המס המוקדמות (שנות-המס שבמחלוקת), וזאת לפי סעיף 195א(ב)(1) לפקודה.

השופט ד"ר א' גורמן דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, התייחס השופט גורמן לפסק-הדין של השופט ה' קירש בעניין חיון כמו גם לדבריו של השופט נ' סולברג בעניין דמארי, תוך שהִבהיר כי הגם שהיחס בין חילוט רווחֵי פעילות פלילית לבין מיסוי אותה הכנסה מעורר שאלות מעניינות וחשובות, הוא מוצא כי יש ממש בדברי המשיב לפיהם בנתוני המקרה דכאן, שאלת היחס בין החילוט לבין השומה כלל אינה מתעוררת.
שכּן, השומות מושא הערעור עוסקות במיסוי הכנסות שהופקו בשנות-המס 1995–1999, בעוד שהחילוט נוגע להכנסות שהופקו בשנים מאוחרות יותר, 2000–2002. שעה שכך, בין אם ננקוט בגישתו של השופט קירש לפיה יש להתיר ניכוי הוצאה בסכום החילוט (הוֹצאה המתגבשת לשיטתו רק בשנת הוצאת צו החילוט) ובין אם ננקוט בגישה שהועלתה כאפשרות בדבריו של השופט סולברג ולפיה מכוח חובת ההגינות המוטלת על פקיד-השומה נדרש הוא שלא להטיל מס על הכנסה שידוע לו כי שוב אינה שייכת לנישום, הרי שגישות אלו מתייחסות אך ורק להכנסה הספציפית שהוּצאה מידי הנישום – בין אם על-ידי השבת הגזלה (כפי שהיה בעניין דמארי) ובין אם על-ידי חילוטה – ולא ביחס להכנסות אחרות אשר הופקו עוד קודם לכן.
המקרה שלפנינו, הוסיף והִבהיר השופט גורמן, מתייחס כאמור לרווחים שהפיק המערער בשנים מאוחרות לשנות-המס המס שבמחלוקת, ובמצב דברים זה אין בחילוט המאוחר כדי להשפיע על מיסוי הכנסה שהפיק המערער בשנות-מס קודמות לשנים בהן הופקה ההכנסה המאוחרת בזמן ושחֵלק ממנה חולט.
בהמשך הדברים, התייחס השופט גורמן לטענותיו הנוספות של המערער ודחה אותן.
כך, באשר לטענתו של המערער כי יש להתעלם מההפרדה בין שנות-המס השונות, קבע השופט, כי ההבחנה בין שנת-מס אחת לרעותה היא ממושכלות היסוד של דיני המס; וכי העובדה שעסקיו של המערער פעלו ברצף אינה מייתרת את ההבחנה בין השנים בהן נוצרו ההכנסות.
לגבי הטענה כי המשיב לא לקח בחשבון בשנות-המס המאוחרות יותר את השלכות החילוט על שומות המס שהוציא בשעתו וכי המשיב מושתק מלהעלות את הטענה כי החילוט אינו רלבנטי לשנות-המס שבמחלוקת, קבע השופט כי המערער לא הראה כי הוא העלה בשעתו (כאשר נדונו שנות-המס לגביהן בוצע החילוט) את הטענה כי החילוט רלבנטי לשנות-המס באותן שנים; וכי בכל מקרה אין בסיס לטענת ההשתק.
ואילו באשר לטענת המערערת כי יש לראות בחילוט כתשלום בגין חוב המס, קבע השופט גורמן, כי החילוט אינו תשלום בגין חוב מס, אלא הוצאת בצעוֹ של המערער מידיו, מה גם שסכום החילוט לא שולם למשיב

פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חיון

כאמור, פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה הגיש ערעור על פסק-הדין של השופט קירש בעניין חיון וביום א, 29.5.2022, פורסם פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ג' קרא (בהסכמת השופט ד' מינץ וכנגד דעתו החולקת של השופט ש' שוחט), קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בחוות-דעתו, שאת תמציתה קרא השופט קרא בטקס פרישתו מבית-המשפט העליון, נדרש השופט לטענת המשיב (חיון) לפיה יש לראות בפעולת החילוט ככזו שמאיינת את עצם ההכנסה, הגם שטענה זו נדחתה, כאמור בפסק-הדין של השופט קירש. זאת, לאור התמיכה המסויגת שהביע השופט קירש בעניין, מההיבט העיוני, וכן מפאת חזרתו של המשיב על טענה זו גם בפני בית-המשפט העליון.
השופט דן בקצרה בטענה האמורה (ראו פס' 21–24 לחוות דעתו) וקבע, תוך שהוא מתבסס, בין היתר, על הלכת דמארי (ע"א 4157/13),* כי אין לראות בחילוט הכספים כפעולה המאיינת את עצם ההכנסה.

* נזכיר, כי בעניין דמארי (והירשזון) התקיים דיון נוסף בנושא שאלת הזכאות לבצע קיזוז הפסדים לאחוֹר, ראו דנ"א 2308/15.

השופט קרא המשיך ונדרש לשאלה האם יש להכיר בכספים שחולטו כהוצאה המותרת בניכוי לצורכי מס.
לדבריו, לא ניתן לראות בכספי החילוט הוצאה המותרת בניכוי, וזאת מהטעם שאין זו הוצאה שיָצאה כולה בייצור ההכנסה, אלא בהוצאה שנכפתה על המשיב אגב הליך פלילי בעקבות מעשיו הבלתי-חוקיים, ולאחַר שעִסקו הבלתי-חוקי חדל לפעול. השופט הוסיף, כי אין מדובר גם בהוצאה המשתלבת בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ("מבחן האינצידנטליות"). בנוסף, כספי החילוט אינם מהווים חלק "מהסיכונים השוטפים הקשורים לייצור ההכנסה בהיותה תוצאה של פעולה אקטיבית של הנישום" (מבחן שהוגדר בהלכת דמארי בתור "מבחן הסיכון").
השופט קרא הוסיף וציין, כי הגם שאין בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה איסור מפורש על הכרה בתשלום כספי חילוט כהוצאה מותרת בניכוי, הדבר מתחייב מטעמי מדיניות הנוגעים לתקנת הציבור. "בענייננו, עת מדובר בכספי חילוט, שהוצאו מידיו של המשיב עקב 'צרה' אליה בחר להיכנס בנפש חפצה, התרת הניכוי תביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבור" (פס' 49).לאחַר שסָקר את פסקי-הדין הרלבנטיים ועמד על טיבו של מנגנון החילוט, ציין השופט, כי הוא אינו סבור שיש בלשונו של חוק איסור הלבנת הון כדי להביא למסקנה אליה הגיע השופט קירש וכי ברי שהדיבור "נוסף על כל עונש" בו בחר המחוקק לעשות שימוש בחוק האמור ובמספר הֶסדרי חילוט נוספים, ועליו נסמך, לא מלמד בהכרח כי החילוט אינו אמצעי ענישתי או אמצעי המצוי במרחב הענישה. ואילו באשר לתכלית החילוט, קבע השופט קרא, כי יש לו מספר תכליות שונות, ובהן: תכלית הרתעתית, תכלית קניינית, מניעתית ועונשית, ולא ניתן לומר כי התכלית הבלעדית, ואף לא העיקרית, של החילוט היא השבת המצב לקדמותו.
השופט קרא הבהיר, כי אין כל קושי משפטי או מוסרי בכך שהכנסתו הבלתי-חוקית של המשיב תמוסה ואילו הוצאתו בְּשל החילוט לא תותר בניכוי. לשיטתו, מסקנה זו מתבקשת מהדין הקיים ומאופיו של החילוט והיא נכונה אף למקרים דומים בהם מתבקשת הכרה בהוצאה שיש בה כדי להביא לסיכול מדיניות ברורה של המחוקק או לפגוע בתקנת הציבור. זאת, אף שיש בכך פגיעה מסוימת בעיקרון "שומת אמת" שבדיני המס.

השופט שוחט סבר, בדעת מיעוט, כי יש להתיר את ניכויו של סכום החילוט כהוצאה.
לגישתו, בגֶדר "מבחן הסיכון", ניתן לראות בפעולת החילוט משום התממשות של "סיכון מסיכוני העסק" – שעניינו בארגון הימורים אסורים.
עוד סבר השופט שוחט, כי כעולה מלשון החוק וממכלול תכליותיו, התכלית העונשית אינה מהווה תכלית עיקרית של מנגנון החילוט וכי בהינתן מאפייניו האזרחיים הדומיננטיים של מנגנון החילוט, אין מקום לאסור על ניכוי כספי החילוט כהוצאה מטעמים של תקנת הציבור.
בנוסף, הקביעה כי הכספים שבאו בעבירה הם חלק מהכנסתו החייבת של הנישום, גם אם חולטו, ויש להתיר ניכויָם, מוצדקת בְּשל העובדה כי הרווח שהופק מפעילותו העבריינית של המשיב נשלל ממנו באמצעות החילוט והועבר לקרן רלוונטית שבאמצעותה מוּשבים סכומי הכסף שבהם נעברו העבירות לחברה, כמו גם לאור עיקרון היסוד שעניינו גביית מס אמת מן הנישום והרצון למנוע פגיעה בקניינו.

השופט מינץ הצטרף, כאמור לעמדתו של השופט קרא, והדגיש כי אופיו של החילוט אינו תרופתי כי אם עונשי-הרתעתי ומשכך, מחיֵיב את הקביעה כי אין להתיר למשיב לנַכּוֹת את הכספים שחולטו, וכי כל מסקנה אחרת תיטול את העוקץ מהשימוש במנגנון החילוט.

כאמור, ערעור פקיד-השומה התקבל ברוב דעות.