השלכות הפריסה של רווח הון/שבח מקרקעין לעניין מס נוסף
למהותו של המס הנוסף
כידוע, במסגרת החוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב-2012 נוספה, בין היתר, לפקודה הוראת סעיף 121ב, שעניינה בהטלת "מס נוסף".
על-פי הוראה זו (שתחולתה נקבעה לגבי הכנסה שהופקה ביום 1.1.2013 ואילך), יחיד אשר הכנסתו החייבת* בשנת-המס עלתה על 800,000 ש"ח (נכון לשנת-המס 2013) יחויב במס נוסף בשיעור 2% ("מס נוסף") על חֵלֶק ההכנסה החייבת העולה על הסכום האמור. זאת, על אף האמור בכל חיקוק.**
* לעניין זה, המונח "הכנסה חייבת" מוגדר בסעיף 121ב(ה) לפקודת מס הכנסה כדלקמן: "הכנסה חייבת כהגדרתה בסעיף 1 וכמשמעותה בסעיף 89, למעט סכום אינפלציוני כהגדרתו בסעיף 88 וסכום אינפלציוני כהגדרתו בסעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין, ולרבות שבח כמשמעותו בחוק מיסוי מקרקעין, ואולם לגבי מכירת זכות במקרקעין בדירת מגורים כהגדרתה בחוק האמור – רק אם שווי מכירתה עולה על 4,911,175 שקלים חדשים [נכון ליום 16.1.2022] והמכירה אינה פטורה ממס לפי כל דין; הסכום האמור יתואם בהתאם להוראות סעיף 9(ג2) לחוק מיסוי מקרקעין, ולעניין זה יהיה המדד הבסיסי כאמור באותו סעיף המדד שפורסם ביום ד' בשבט התשע"ג (15 בינואר 2013)."
** סעיף 121ב(ג) לפקודת מס הכנסה.
במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית לשנים 2017 ו-2018,* הוגדל שיעור המס הנוסף מ-2% ל-3% ובמקביל הוקטן סכום התקרה שמעליה קיימת חבות במס כאמור ל-640,000 ש"ח (663,240 ש"ח נכון לשנת-המס 2022).
* ראו סעיף 87(5) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016, ס"ח 217, 272 (תיקון עקיף לפקודת מס הכנסה).
השלכות הפריסה של רווח הון ריאלי על החבות במס נוסף – כללי
כאמור, המס הנוסף מוטל, ככלל, גם על רווח הון ועל שבח מקרקעין ועל-כן שאלה מעניינת, שגרמה להתדיינויות רבות, הייתה מהו הדין במקרה בו המוֹכר ביקש לבצע פריסה של רווח ההון הריאלי* בהתאם להוראות סעיף 91(ה) לפקודת מס הכנסה.**
* כאמור, ניתן גם לבצע פריסה של שבח ריאלי. הדיון, מכל מקום, יתייחס לרווח הון.
** סעיף 91(ה) לפקודת מס הכנסה מאפשר למוֹכר לבקש לפרוֹס את רווח ההון הריאלי לאחוֹר, כך שהוא ייחשב כאילו נבע בחלקים שנתיים שווים המסתיימים בשנת-המס שבהּ נבע רווח ההון. מספר החלקים השנתיים כאמור הוא לכל היותר ארבעה, אלא אם כן "תקופת הבעלות בנכס" – המוגדרת כתקופה שתחילתה בתחילת שנת-המס לאחַר שנת-המס שבהּ הגיע הנכס לידי הנישום וסיומה בתום שנת-המס שבהּ יצא הנכס מידיו – קצרה מארבע שנים, שאז מספר החלקים השנתיים יהיה לפי שנות הבעלוּת בנכס.
לדעתנו, הנישום רשאי לבקש, כי הפּריסה לא תיעשה על-פני התקופה המכסימלית המותרת – שהיא כאמור הקצרה שבין ארבע שנות-מס לתקופת הבעלוּת בנכס – אלא רק על-פני חלקהּ בלבד. זאת, בתנאי שתקופת הפּריסה כאמור תיעשה באופן רצוף (דהיינו, הפּריסה לא "תדלג" על-פני שנת-מס) ותסתיים בשנת-המס שבהּ נבע רווח הון.
האם בעקבות פריסת המס, חבותו של המוֹכר במס נוסף תיקָבע לפי החלק היחסי מרֶווח ההון המיוחס לכל אחת משנות הפריסה, או שיש לחיֵיב את המוֹכר במס נוסף בגין מלוא רווח ההון שנוצר לו בשנת המכירה?
כפי שנראה להלן, שאלה זו נדוֹנה הן על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים (ההחלטה ופסק-הדין בעניין גורביץ) והן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (פסק-הדין בעניין שפונט).
ההחלטה בעניין גורביץ
במבזק מס' 1886 מיום 25.11.2020 דיווחנו על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין גורביץ.
עניינה של ההחלטה בבקשה שהוגשה על-ידי רשות המסים לעכב את בירור הליך של תובענה ייצוגית עד לאחַר הכרעה בהליך ערעור מס הכנסה שהגישו המשיבים לבית-המשפט באותו נושא (ולכך נתייחס בהמשך) שהועלה על ידיהם בתובענה הייצוגית – סירובה של רשות המסים להביא בחשבון פריסה של רווח הון/שבח ריאלי לעניין חישוב החבות במס נוסף לפי סעיף 121ב לפקודת מס הכנסה.
הסעד האישי לוֹ עתרו המשיבים הינו בסך 149,034 ₪. סכום זה הינו תוספת המס בהתאם לשומה לפי מיטב השפיטה לשנת-המס 2013 שהוּצאה למשיבים ובה נקבע כי יש להחיל את סעיף 121ב לפקודה על מלוא רווח ההון שנצמח להם ללא התחשבות באפשרות פריסתו בהתאם לסעיף 91(ה)(1) לפקודה.
יצוין, כי בתיק הוגשה תחילה בקשה מוסכמת לאיחוד הדיון בתיק הערעור האישי עם הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. אולם לאחַר הגשת הבקשה, הגישה המבקשת הודעה ובקשה מטעמה בגדרהּ הודיעה כי לאחַר בחינה מחודשת של סוגיית איחוד התיקים ומכיוון שמדובר בהליכים שונים חזרה בה המבקשת מבקשתה המוסכמת לאיחוד ההליכים ובית-המשפט התבקש לעכב את בירור הליך התובענה הייצוגית עד לאחַר הכרעה בערעור המס האישי שהגישו המשיבים.
המשיבים התנגדו לבקשת העיכוב ועל-כן ההחלטה עוסקת במחלוקת זו.
בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את בקשת רשות המסים (קישור להחלטה).
לאחַר שסָקר את פסקי-הדין הרלבנטיים – ובכללם את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אריה גבע (בש"א 30602/07) ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין קירשבלום (ת"צ 58029-11-14) – קבע השופט דורות, כי במקרה דנא אין מדובר בבעלי דין אשר הגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית מבלי לפעול במסלול השומתי, שכּן המשיבים הגישו השגה ואף הגישו ערעור מס לבית-המשפט זה (הגם שזה הוגש "למען הזהירות"). עוד קבע השופט, כי הן בערעור המס והן בבקשה לאישור אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים והמחלוקת היא משפטית בלבד ועל-כן אין מקום לעכב את בירור בקשת האישור עד להכרעה בסוגיה המהותית במסגרת ערעור המס.
השופט דורות הוסיף וקבע, כי אין צורך לאחֵד את הדיון בערעור המס ובבקשת האישור. שכּן, שני ההליכים מתבררים בפניו כך שאין כל חשש לפסיקה סותרת, מה גם שההכרעה בערעור המס תחייב את הצדדים לבקשת האישור.
עוד קבע השופט, כי הגם שהסוגיה המהותית זהה בשני ההליכים, בפי המבקשת טענות נוספות הנוגעות לשאלה האם ראוי לאשר את התובענה כייצוגית, אך טענות אלו נזכרו בהודעה ובבקשה מטעם המבקשת באופן מקוצר ועל-כן על המבקשת להגיש כתב תשובה לבקשת האישור שבו תפורטנה הטענות האמורות.
פסק-הדין בעניין שפונט
במבזק מס' 1930 מיום 2.8.2021 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין שפונט.
באותו מקרה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני בדבר עוּבדות ופלוגתאות מוסכמות.
ואלו הן העוּבדות המוסכמות:
המערער, מר אלכסנדר שפונט, נמנה על מייסדי פריימסנס בע"מ (חברה פרטית תושבת ישראל) וחברת האם שלה Primesense Inc (חברה זרה תושבת ארה"ב).
ביום 21.11.2013 נחתם הסכם הבנות בין Primesense Inc ("החברה") בעלי המניות בחברה, וחברת Apple Inc ("אפל") לרכישת כל מניות החברה בדרך של מיזוג משולש הופכי, במסגרתו עתידה הייתה החברה להפוֹך לחברת בת של אפל ("ההסכם").
במסגרת ההסכם נקבעו התנאים השונים שעל הצדדים לעמוד בהם, טרם כניסת העִסקה לתוקף.
ביום 5.12.2013, לאחַר שהצדדים עמדו בתנאים השונים שנקבעו בהסכם, הושלמה העסקה ("מועד ה-Closing").
במסגרת ההסכם מכר המערער את מלוא מניותיו בחברה (125,860 מניות) תמורת 4,198,015 דולר ארה"ב.
בהתאם להסכם, 4,127,437 דולר שולמו למערער בדצמבר 2013, ותשלום יתרת התמורה ("התמורה העתידית") נדחה למרץ 2014.
בעת הדיווח על רווח ההון (ביום 9.12.2013), דיווח המערער על רווח הון בהתאם לשער החליפין של הדולר ביום 5.12.2013 (מועד ה-Closing) וביקש לדחות את מועד החיוב בגין התמורה העתידית מהמכירה למועד קבלת התמורה בפועל.
בדו"ח השנתי לשנת 2013 דיווח המערער על הכנסתו ממכירת המניות וחישב את רווח ההון שנצבר לו בהתאם לשער החליפין של הדולר ביום 5.12.2013 (מועד ה-Closing).
באותו דו"ח, ביצע המערער פריסת מס בהתאם להוראות סעיף 91(ה) לפקודה, במסגרתה פָּרס את רווח ההון שנצמח לו ממכירת המניות לשנות-המס 2010–2013.
במסגרת הפריסה, שילם המערער את המס הנוסף על חלקהּ היחסי של ההכנסה המיוחסת לו (בעקבות הפריסה) לשנת 2013* בלבד.
* השנה לא צוינה בפסק-הדין.
התשלום בפועל בגין מכירת המניות התבצע ביום 18.12.2013, כאשר שער החליפין באותו מועד היה נמוך מזה שנקבע במועד ה-Closing (ביום 5.12.2013).
במרץ 2014, עם קבלת התמורה העתידית, דיווח המערער על רווח ההון שנצבר לו מהתמורה העתידית.
בצו נשוא הערעור, חישב המשיב את התמורה בסך 4,127,437 דולר לפי שער חליפין ליום 21.11.2013 (3.569 ₪ לדולר).
ואילו הפלוגתאות הוגדרו כדלקמן:
האם בעקבות פריסת המס, חייב המערער במס נוסף בגין החלק היחסי מרֶווח ההון המיוחס לשנת 2013 בלבד (כטענת המערער), או שיש לחיֵיב את המערער במס נוסף בגין מלוא רווח ההון שנוצר לו באותה שנה (כטענת המשיב).
מהו המועד לקביעת שער החליפין, לצורך חישוב רווח ההון, האם במועד ה-Closing (ביום 5.12.2013) כטענת המערער, או במועד חתימת ההסכם (ביום 21.11.2013) כטענת המשיב.
בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור בשתי המחלוקות (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, התייחס השופט אלטוביה למחלוקת בנושא השלכות הפריסה של רווח ההון הריאלי על חבותו של המערער במס נוסף.
השופט בָּחן את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 121ב לפקודת מס הכנסה וקבע, כי המס הנוסף על-פי אותו סעיף מהווה מס מיוחד, כעמדת המשיב, במובדל ממדרגת מס כטענת המערער; וכי הסעיף מהווה מעשה חקיקה המבקש ליצוֹר הֶסדר שלם וייחודי הקובע מס נוסף על כלל הרווחים שהתקבלו בשנת-המס למי שהכנסתו החייבת באותה שנה מכלל המקורות עלתה על הסף הקבוע בסעיף.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי המחוקק נתן דעתו לעניין קיומו של מנגנון פריסה בפקודה והורה במפורש בסעיף 121 ב(ד) לפקודה, כי לצורך חישוב ההכנסה החייבת לפי סעיף 121ב ההכנסות המנויות בסעיף 8(ג) לפקודה שכותרתו "חלוקת הכנסות ליותר משנה אחת" נותרות ברות פריסה. לדבריו, הותרת אפשרות הפריסה האמורה לפי סעיף 8(ג) לפקודה, קרי ייחוס ההכנסה לשנות-מס שלא בשנת-המס שבה חל המס הנוסף, בקשר עם הכנסות אלו, היא בעלת גוון סוציאלי, וכי גוון סוציאלי זה מחזק את עמדת המשיב הטוען כי המחוקק נתן דעתו לפריסה ובחר במכוון להחילה רק לגבי ההכנסות המנויות בסעיף 8(ג) לפקודה. דהיינו, מדובר בהסדר שלילי ולא בלקונה המצריכה למַלאהּ בפרשנות כעמדת המערער.
השופט אלטוביה ציטט באריכות מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שבטון (ע"א 8958/07) וקבע, כי הפְּסָק האמור מורה את שלושת אלה: (א) מקום שלשון הסעיף אינה משתמעת לשתי פנים, הפרשן אינו נדרש להתחקוֹת אחַר תכלית סמויה שאינה מצויה בלשון הסעיף; (ב) המחוקק מבחין ויודע לומר אימתי הפריסה כאמצעי מיצוע וביזור ההתעשרות היא "טכנית" וניתן ללמוד מתכלית הסעיף אימתי היא "מהותית"; (ג) סעיף 8(ג) הוא בעל צביון סוציאלי. בהמשך לכך קבע השופט אלטוביה, כי לשון סעיף 121ב לפקודה ברורה, כי היעדר הפניה לסעיף 91(ה) אינו השמטה שבטעות אלא אמירה שבשתיקה כי הפריסה שתותר לצורך חישוב ההכנסה החייבת החבה במס הנוסף היא לגבי הכנסה בעלת גוון סוציאלי המנויה בסעיף 8(ג) ולא הכנסה הונית, וכי המחוקק ביקש למסות הכנסות גבוהות שאינן בעלות גוון סוציאלי.
פסק-הדין בעניין גורביץ
במבזק מס' 1960 מיום 24.1.2022 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין גורביץ.
באותו מקרה, נדוֹן עניינם של ארבעת המערערים – אלכסנדר גורביץ, מרינה גורביץ,* אריאל שטילמן ודנה שגיב – שהינם ממייסדי חברת אייטי נביגטור.
* נזכיר, כי בני-הזוג גורביץ הגישו גם תובענה ייצוגית בנושא אשר בקשר אליה נדחתה, כאמור, בקשת המשיב לעכבה עד הכרעה בהליכים.
ביום 14.8.2013 נחתם הסכם למכירת החברה ובתוך זה גם החזקתם של המערערים במניות החברה.
המערערים הגישו למשרדי המשיב (פקיד-שומה ירושלים 3) את דוחות המס לשנת 2013 ובתוך זה כללו גם את רווחי ההון שצמחו להם ממכירת החברה. במסגרת השומה העצמית, המערערים ביצעו פריסה של רווח ההון הריאלי על-פני שנות-המס 2010–2013.
עם שידור השומה העצמית, נוצר לחובת המערערים מס נוסף אך ורק עבור החלק הרלוונטי בשנת 2013.
ברם, המשיב קבע כי לפי מיטב שפיטתו יש להחיל את סעיף 121ב לפקודה על מלוא רווח ההון שנוצר למערערים בשנת 2013.
בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט דורות קבע, כי בחינת פסק-הדין של השופט אלטוביה בעניין שפונט מביאה למסקנה כי מדובר בנושא זהה ואין מקום למתן פסק-דין סותר במסגרת הליך זה.
השופט דורות הוסיף וציין, כי סקירת הטענות שפורטו בסיכומי הצדדים ובחינתן אל מול פסק-הדין בעניין שפונט מביאים למסקנה כי השופט אלטוביה אימץ את עמדתו של המשיב במרבית העניינים ובכל מקרה בחינת טענות המערערים בהליך הנוכחי, לרבות הטענות בנושא חקיקה לא בהירה והשלכותיו של פסק-הדין בעניין רייך (ע"א 9817/17),* לא מביאה למסקנה שונה ממסקנתו של השופט אלטוביה בעניין שפונט.
* ראו פס' 64–67 לפסק-הדין.
פסק-הדין הנוסף בעניין גורביץ
ביום ד שעבר (9.3.2022) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' דורות, בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על-ידי בני-הזוג גורביץ ועניינה, כאמור, בסירובה של רשות המסים להביא בחשבון פריסה של רווח הון/שבח ריאלי לעניין חישוב החבות במס נוסף לפי סעיף 121ב לפקודת מס הכנסה.
דהיינו, מדובר בפסק-דין שניתן לאחַר מתן פסק-הדין בערעור האישי אותו הגישו המבקשים ואשר נדחה, כאמור, על-ידי השופט דורות.
השופט דורות דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית (קישור לפסק-הדין).
לאחַר שחזר על נימוקיו בפסק-הדין הקודם, קבע השופט דורות, כי דחיית ערעור המס של המבקשים מביאה למסקנה כי אין להם עילת תביעה אישית במסגרת התובענה הייצוגית וזאת כנדרש מהם בהתאם להוראות סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; וכי מסקנה זו כשלעצמה מביאה לתוצאה כי דין הבקשה להידחות.
למעלה מן הצורך, הוסיף השופט דורות וקבע, כי מלכתחילה הבקשה לא הוגשה בהתאם להוראות סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שכּן המבקשים לא עמדו בשתי הוראותיו המצטברות של פרט 11 לתוספת השנייה לחוק: האחת – הדרישה לקיום גבייה על-ידי הרשות; והשנייה – הדרישה כי גבייה זו תיעשה שלא כדין.
וכך קבע בעניין זה השופט דורות (פס' 57 סיפא לפסק-הדין):
"בעניינו מדובר בכך שהמבקשים לא שילמו את סכומי מס היסף שנדרש מהם ולכן בקשתם אינה עומדת בדרישת ה'גביה' ובדרישת פרט 11 לגבי 'השבה'. בנוסף לאמור, נקבע כי פעולותיה של המשיבה היו בהתאם להוראות הדין ולכן, בקשתם אינה עומדת בדרישה השנייה שהיא התנהלות המנוגדת לדין. דהיינו, המבקשים לא עמדו באף אחת מהדרישות המצטברות הנ"ל" [ההדגשה שלי – א' ש'.]
הארכת מועד לתיקון שומת מס רכישה – פסק-הדין בעניין חוגי
ההחלטה ביחס לטענת הסף של המשיב
במבזק מס' 1800 מיום 12.7.2019 דיווחנו, בין היתר, על החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חוגי.*
* נזכיר, כי ביום 17.10.2018 פורסמה החלטתה של השופטת י' סרוסי בבקשתו של העורר (המבקש בבקשה) לפסוֹל אותה מלשבת בדין כיו"ר ועדת ערר מיסוי מקרקעין בערר שהגיש. זאת, משלושה טעמים: האחד, קיומם של יחסי היכרות בין השופטת סרוסי לבין מי שקיבל את ההחלטה מושא הערר, לאור תפקידה הקודם, בטרם מינויה לכס השפיטה, כמנהלת משרד מיסוי מקרקעין תל-אביב וכיועצת משפטית של המשרד בשנים שקָדמו; השני, טענת העורר, כי הנושא הנדוֹן בערר הוכרע על-ידי השופטת בעבר הן כמנהלת משרד המשיב והן כיועצת משפטית של המשרד; והשלישי, מראית פני הצדק והחשש לפגיעה באמון הציבור.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
העורר הוכר בילדותו כנכה (קטוע יד שמאל) ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 60%. מאוחר יותר, חלה החמרה רצינית במצבו והוא אושפז בבית-החולים בתחילת שנת 2018 עֵקב מחלת הסרטן שבשלהּ הוכרה לו נכות בשיעור 100%.
ביום 20.2.2011 רכש העורר דירת מגורים ובשומה העצמית שהגיש למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) חישב את מס הרכישה מבלי לקחת בחשבון את ההקלה לה הוא זכאי כנכה בהתאם לתקנה 11 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 ("התקנות").
ביום 12.3.2018, בחלוֹף כ-7 שנים מיום אישור שומתו העצמית, פנה העורר למשיב בבקשה לתיקון השומה, בטענה שנתגלתה בה טעות.
לדבריו, במהלך אשפוזו בבית החולים הוא קיבל לידיו חובת מידע מטעם המוסד לביטוח לאומי, ממנה למד בדיעבד כי היה זכאי למס רכישה בשיעור מופחת בעת רכישת הדירה. עוד טען העורר, כי לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין מטעמו ברכישת הזכויות בדירה, שכּן מדובר היה בדירה חדשה שרכש מקבלן והדיווח למשיב נעשה על-ידי עורך-הדין של הקבלן.
המשיב סירב לבקשה בטענה ("טענת הסף"), כי לא ניתן לתקן את השומה לאחַר שחָלפה מגבלת הזמן הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, באשר סעיף זה קובע התיישנות "מהותית" ולכן אין בידו את "הסמכות" לפתוח את השומה בחלוֹף ארבע השנים מיום שנעשתה.
לטענת העורר, הוא זכאי לארכה להגשת השגה על השומה.
לחלופין, טוען המערער, כי על המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 107 לחוק ולהאריך את המועד לתיקון השומה מֵעבר לארבע השנים.*
* יצוין, כי גדר המחלוקת בין הצדדים אינו נוגע לשאלת עצם זכאותו של העורר להטבת המס הניתנת מכוח תקנה 11 לתקנות לוּ היה מבקש אותה במועד. דהיינו, המשיב לא חולק על כך שאם יִצלח העורר את המשוכה שבסעיפים 85 ו-107 לחוק, כי אז יִזכה להטבת מס הרכישה המבוקשת.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה מר א' הוכמן ורו"ח צ' פרידמן), דחתה את טענתו הראשית של המערער וקיבלה את טענתו החלופית (קישור להחלטה).
באשר לבקשת העורר למתן ארכה למתן השגה, קבעה השופטת סרוסי, כי האכסניה הנכונה לתיקון טעות שנפלה בשומה עצמית שאושרה על-ידי המנהל היא הגשת בקשה לתיקון השומה לפי סעיף 85(א) לחוק, ובהתאם היא דחתה את הבקשה.
לאור זאת, הִמשיכה השופטת סרוסי ונדרשה לשאלת הארכת המועד לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק לצד הסמכוּת הקבועה בסעיף 107. השופטת דחתה את טענת הסף של המשיב וקבעה, תוך שהיא מנתחת את פסקי-הדין שניתנו בעניין זה, כי יש לאפשר לנישום, במקרים הראויים והצודקים, גם אם יהיו מעטים, הארכה של המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, וזאת על-מנת לקבוע מס אמת ותוך בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה. לשיטתה, אין מקום לדחות על הסף את בקשת העורר לקבל ארכה לפי סעיף 107 לצורך הגשת בקשה לתיקון השומה לפי סעיף 85, מבלי לברר לפני כן אם מתקיימות בעניינו נסיבות המלמדות על "סיבה מספקת" למתן הארכּה המבוקשת.
בהתאם, קבעה השופטת סרוסי, כי נדחית טענתו העיקרית של העורר אך מתקבלת טענתו החלופית במובן זה שהוא רשאי להציג בפני המשיב טיעונים וראיות על-מנת לשכנעו בדבר קיומה של "סיבה מספקת" למתן הארכת המועד המבוקשת; וכי ההליך יישאר תלוי ועומד עד להכרעת המשיב בבקשה להארכת מועד כאמור.
עוד קבעה השופטת, כי כל צד יישא בהוצאותיו.
חבר הוועדה א' הוכמן הצטרף לנימוקים ולתוצאה אליה הגיעה השופטת סרוסי.
ואילו חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן הסכים אף הוא עם התוצאה אליה הגיעה השופטת, אך הציע להשית על המשיב הוצאות משפטיות בסך 25,000 ש"ח. זאת, לאור דרך הילוכו של המשיב וטענתו לפיה ההתיישנות בסעיף 85 לחוק היא מהותית ולא ניתן להאריכה מכוח סעיף 107 לחוק.
לפיכך, הוחלט כאמור בחוות-דעתה של השופטת סרוסי.
פסק-הדין של ועדת-הערר
ביום 28.10.2020 ניתן פסק-הדין בערר שבו, כאמור, נדרשה הוועדה להכריע האם בנסיבות העניין קיימת "סיבה מספקת" לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין למתן האָרכּה המבוקשת לתיקון השומה.
ועדת-הערר קיבלה ברוב דעות (חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן וא' הוכמן כנגד דעתה החולקת של יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי) את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לשאלה איזה תוכן יש לצקת למבחן ה"סיבה המספקת" (כאמור בסעיף 107(א) לחוק מיסוי מקרקעין) המצדיק מתן ארכה מֵעבר למגבלת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק.
לדבריה, יש לפרש את המבחן האמור באופן מצמצם יחסית וזאת על-מנת ליתן ביטוי לכוונת המחוקק להעדיף את עיקרון הוודאות וההסתמכות על השומה בתום מגבלת ארבע השנים. שכּן, בקובעו את המגבלה האמורה, גילם המחוקק את האיזון המתבקש בין עיקרון מס אמת לבין עיקרון סופיות השומה, וממילא נדרשת הצדקה בעלת משקל כדי לסטות מאיזון זה.
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי בנסיבות עניינו של העורר לא התקיימה "סיבה מספקת" למתן ארכה. לדבריה, לא ניתן לראות באי-ידיעה סובייקטיבית כשלעמה, מבלי שמתלווה לה דבר מה נוסף המצדיק אותה, משום "סיבה מספקת"; והיה זה מחובתו של העורר לברר את זכויותיו, ואם לא עשה כן במועד, אַל לו לבוא בטרוניה על כך עם המשיב.
עוד ציינה השופטת, כי הדירה נרכשה בשנת 2011, בתקופה בה לא הייתה כל מניעה למצוא את המידע הדרוש, ואף בקלות יחסית, באמצעות חיפוש במאגרי המידע השונים באינטרנט; וכי לא נטען בפני הוועדה, וממילא לא הוכח, כי לעורר לא הייתה האפשרות להיוועץ בעורך-דין או כי לא הייתה לו יכולת לגשת למידע בדבר הטבת המס וכיו"ב.
לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי עם כל ההבנה לנסיבות חייו הקשות של העורר, קבלת טענתו כי יש לאפשר לו הארכת מועד לתיקון השומה, גם במקרה של טעות בתום-לב, עלולה לפתוח פתח להרחבה בלתי-מוצדקת של התקופה בה ביקש המחוקק לאפשר את תיקון השומה. לדבריה, אימוץ טענת העורר משמעותה היא כי רק במקרים בהם הטבת המס לא התבקשה בכוונה תחילה ומתוך מודעוּת מלאה, יצדק המשיב בסירובו למתן הארכה. תוצאה שכזו אינה סבירה ואינה הגיונית. על-מנת שלא להפוֹך את החריג לכלל, תוך הפרת האיזון אותו ביקש המחוקק לעגן בסעיף 85 לחוק, לא ניתן להסתפק בנימוק של טעות בתום-לב כשלעצמו כדי להאריך את המועד לתיקון השומה.
חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן, אליו הצטרף חבר הוועדה א' הוכמן, הציע לקבל את הערר.
רו"ח פרידמן ציין, כי בדין טען ב"כ העורר כי מבּין המבחנים השונים המנויים בסעיפי חוקי המס להפעלת שיקול דעת מינהלי – ובכללם סיבה מספקת, נסיבות מוצדקות, טעמים מיוחדים, טעמים מיוחדים שיירשמו ועוד – מבחן ה"סיבה המספקת" הוא המקל ביותר, וממילא אין לקבל את עמדת המשיב לפיה "סיבה מספקת" לעניין סעיף 85 לחוק חלה רק במקרים חריגים מיוחדים וקיצוניים.
רו"ח פרידמן סָקר את פסקי-הדין של ועדות-הערר בשאלת היקף תחולתו של סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין (והחלתו גם על סעיף 85 לחוק) וציין, כי במרבית המקרים נקבע שניתן לעשות שימוש בסעיף 107 לשם הארכת המועד הקבוע בסעיף 85 ובאותם מקרים נקבע שטעות בתום-לב מהווה "סיבה מספקת" להחלת סעיף 107 גם על תיקון שומה לפי סעיף 85.
רו"ח פרידמן הוסיף וציין, כי הגם שאין פסיקה ישירה והלכה מחייבת של בית-המשפט העליון בסוגיות האמורות, הדברים צוינו במסגרת אמרת אגב בעניין כספי (ע"א 7759/07) ובעניין חכמי (ע"א 5461/11).
לגופו של עניין, קבע רו"ח פרידמן, כי אין כל ספק שמדובר בטעות בתום-לב של העורר וכי גם אם יש ספק מסוים שמידת הדין מאפשרת לעורר לתקן את השומה (ודעתו, כאמור, אינה כזו), הרי שמידת הרחמים הייתה צריכה לגבור על מידת הדין.
לבסוף, ביקר רו"ח פרידמן את המשיב הן ביחס לטענת השיהוי שהעלה (ראו פס' 13 לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן) והן ביחס לטענות נוספות (ראו פס' 14 לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן).
הוחלט אפוא, ברוב דעות לקבל את הערר לפי חוות-דעתו של רו"ח פרידמן.
נזכיר, כי בסוף חוות-דעתה, הוסיפה השופטת סרוסי "התייחסות קצרה לדעת הרוב וסיכום עמדתי" (ראו פס' 54 ואילך לחוות דעתה).
במסגרת זו, הדגישה השופטת סרוסי, כי העורר לא סיפק כל נימוק לאי-ידיעתו ולאי-בירורו בעניין הטבת המס ובכלל זאת לא הסביר מה מבדיל אותו מכל נישום אחר שלא היה מודע לזכויותיו או שלא ערך את הבירורים הנדרשים.
עוד הדגישה השופטת, כי אין לה כל סיבה לפקפק בגרסת העורר והיא מקבלת אותה במלואה; וכי נסיבות חייו של העורר עוררו אצלה אמפטיה עמוקה. עם זאת, עצם היותו של העורר "נכה" אינו מַצדיק, לטעמה, את הסטיה שמבקשים חברי הוועדה לעשות מהבּחינה הנכונה של קיומה של "סיבה מספקת"; וכי מידת הרחמים במקרה אחד עלולה להזיק במקרה אחר ומידת החסד כלפי בעל דין אחד עלולה לגרום למידת הדין כלפי בעל הדין האחר.
בנוסף, שָבה השופטת סרוסי והזכירה את עמדתה לפיה על-מנת שיתקיים מבחן "הסיבה המספקת" יש צורך ב"דבר-מה" חיצוני-אובייקטיבי נלווה המצדיק את חוסר הידיעה הסובייקטיבי של הנישום; ובמסגרת זו, התייחסה השופטת לפסקי-הדין של ועדות-הערר אשר הוזכרו על-ידי רו"ח פרידמן בחוות-דעתו.
נראה, כי דברים אלה של השופטת סרוסי נוספו לאחַר כתיבת חוות-הדעת של חברי הוועדה ועל-כן חוות-דעתו של רו"ח פרידמן נעדרת התייחסות לדברים האמורים.
לבסוף נציין, כי טענת הסף של המשיב הוכרעה על-ידי בית-המשפט העליון בעניין רייך (ע"א 9817/17).
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
אתמול (15.3.2022) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגיש מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב על פסק-הדין של ועדת-הערר בעניין חוגי.
בית-המשפט העליון (השופטים ע' פוגלמן, א' שטיין ו-ש' שוחט) קיבל את הערעור של מנהל מיסוי מקרקעין (קישור לפסק-הדין).
המותב ציין, כי פסק-הדין של יו"ר הווועדה השופטת סרוסי (שהייתה, כאמור, בדיעת מיעוט), מקובל עליו, הן במישור הנורמטיבי, הן במישור היישומי.
עוד צוין, כי לפנים משורת הדין ועל-מנת לא "לחרוש הלכה" על גבו של המשיב (אפי חוגי), הוסכם על-ידי הצדדים כי תשלומי השבה שהוחזרו למשיב יישארו בידיו, וכי המחלוקת בין הצדדים בהקשר ההליך הנדון, באה לידי סיום סופי ומוחלט.
דע זכויותיך וחובותיך – מדריך למוכר/רוכש זכות במקרקעין 2022
פורסמה המהדורה המעודכנת (מהדורה 14, מרץ 2022)* של החוברת "דע זכויותיך וחובותיך, מדריך לרוכש/מוכר זכות במקרקעין".
* החוברת מעודכנת ליום 16.1.2022.
למַעבר לחוברת, לחצו כאן.