מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי שוק ההון

במבזק מס' 1766 מיום 1.12.2018 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין שלמה ריזמן וש. ריזמן בע"מ.

נזכיר את עוּבדות המקרה כפי שהובאו בפתח פסק-הדין:
המערער 1, שלמה ריזמן ("המערער" או "ריזמן"), הינו תושב ישראל, מהנדס בהשכלתו, סא"ל במיל, ששירת בסיירת מטכ"ל, מנהל ומחזיק ב-100% ממניותיה של המערערת 2, ש. ריזמן בע"מ ("המערערת").
המערערת היא חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה והמערער הינו הנישום המיַיצג.
בשנת 1986 ייסד המערער חברה פרטית בשם אזימוט טכנולוגיות בע"מ ("אזימוט") העוסקת בפיתוח, ייצור, שיווק ומכירה של מערכות ניווט לווין (GPS), אלקטרו-אופטיקה, ותקשורת נתונים המיועדים לשימוש צבאי ואזרחי.
המערער שימש כיו"ר דירקטוריון באזימוט והחזיק במישרין ובעקיפין בכ-56% ממניותיה.
משנת 1986 ועד לשנת 2003 שימש המערער כמנכ"ל ויו"ר דירקטוריון של אזימוט. ואילו בשנת 2003, בְּשל מגבלות רגולטוריות, חדל לכהן כמנכ"ל אזימוט והמשיך לכהן כיו"ר דירקטוריון פעיל.
ביום 20.7.2000 נרשמו מניותיה של אזימוט למסחר בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב.
המערער הודיע על בחירתו בחלופה הקבועה בסעיף 101(א)(2) לפקודת מס הכנסה (כנוסחו באותו מועד), דהיינו לדחות את מועד חבות המס בגין הרישום למועד מכירת המניות בפועל.
בשנת 2002 הוקצו 19% ממניות החברה למשקיע זר ("המשקיע הזר"), וכתוצאה החזיק המערער בכ-59% ממניות אזימוט. ואילו בשלהי שנת 2008 רכשה חברת אלביט מערכות בע"מ ("אלביט") את מניות המשקיע הזר.
בשנת 2009 הֵחל מו"מ בין אלביט למערער בכדי לברר את ההיתכנות למכירת זכויותיו באזימוט. הצדדים (המערער ואלביט) הגיעו להסכמות על מתווה העסקה, שעיקרם הוא התמורה שתשולם למערער בעבור מכירת כל זכויותיו הקשורות לאזימוט.
לטענת המערערים נקודת המוצא בהסכמות אלו הייתה שהמערער יהא רתום להצלחת המיזוג ולצורך כך גם יעביר לאלביט את המוניטין שלו בתחום הפעילות של אזימוט.
אלביט רצתה להיות בעלת מניות יחידה באזימוט ולפיכך במקביל לרכישת כל זכויות המערער, היא רכשה את כל יתרת המניות המוחזקות בידי הציבור בבורסה (כ-25% ממניות החברה). המערער הסכים לתנאי זה, ובלבד שהתמורה עבור מכירת זכויותיו לא תיפגע. כך היה בפועל: סוכם כי העִסקה תבוצע במתווה של מיזוג משולש הופכי; כאשר, במתווה זה, שנבחר על-מנת לתת מענה למגבלות רגולטוריות שונות, ובכדי שניתן יהא לאשר העִסקה ללא תלות במיעוט בעלי מניות מקרב הציבור, הכרח היה שלכל בעלי המניות תוענק תמורה שאינה פחותה מזו של המערער (בעל השליטה), קרי מחיר אחיד ושווה לכל מניה.
לפי עמדת המערערים המשמעות היא שעל אף שהתמורה עליה סוכם עם המערער שיקפה מכירת כל זכויותיו (לרבות המוניטין שלו), הרי שגם בעלי המניות מהציבור נהנו מהסכמות אלו ו"רכבו על גבו", שכּן התמורה ששולמה להם כָּללה הלכה למעשה גם את רכיב המוניטין של המערער.
ביום 24.1.2010, נחתם הסכם בין אלביט לבין אזימוט, תוך שהמערער נדרש לחתום באופן אישי על ההסכם ("ההסכם").
ביום 14.3.2010 ניתן אישור האסיפה הכללית של חברת אזימוט לביצוע המיזוג. במסגרת ההסכם רכשה חברת אלביט את מלוא מניות אזימוט שהוחזקו בידי המערערת ובעלי מניות אחרים. בהסכם נקבע, כי המערער מתחייב להעביר לאלביט את המוניטין שלו.
המערער הוסיף לכַהן כיו"ר הדירקטוריון גם לאחַר מכירת המניות ונתן שירותי ניהול לאלביט הרוכשת משך כשנתיים לאחַר מועד העִסקה באמצעות חברה בבעלותו.
במסגרת ההסכם, התחייב המערער שלא להתחרות באלביט במשך 4 שנים; וכן, להעמיד את המוניטין שלו בתחומי העיסוק של אזימוט לרשות החברה הממוזגת (התחייבות ללא הגבלת זמן).
דיווחים אודות ההסכם הוגשו בזמן אמת לבורסה, לרשות ניירות-ערך ולרשות המסים, כאשר בכל המסמכים הללו דוּוח גם על העברת מוניטין המערער לאלביט.

המחלוקת בין המערערים לבין המשיב (פקיד-שומה כפר סבא) נעה סביב שלוש סוגיות:
האחת: מהו שיעור המס שיש להחיל על רווח ההון שנצמח מעסקת מכירת מניות אזימוט לאלביט? האם יש לקבוע את שיעור המס על-בסיס חישוב לינארי, כך שחֵלק רווח ההון הריאלי עד למועד הקובע יחויב בשיעור מס שולי, ויתרת רווח ההון הריאלי תחויב במס בשיעור של 25% (כעמדת המשיב), או שמא יש לקבוע כי כל רווח ההון הריאלי שנצמח יחויב במס בשיעור 25% (כעמדת המערער).
שאלה זו נגעה לפרשנותה של הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 80(ט)(2) לתיקון 147 בעניינו של מיסוי רווח הון ריאלי ממכירת מניות הנסחרות בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב, אשר היו בהחזקת הנישום לפני רישומן למסחר.
המערערים טוענים, כי הוראת המעבר מחילה את משטר המס של תיקון 147 – המקל עם הנישומים, בהשוואה למשטר הקודם – על כל תקופת ההחזקה של המניות על-ידי הנישום, לרבות פרק הזמן אשר קָדם לרישום המניות למסחר בבורסה ולתיקון 147 עצמו. אם טענה זו נכונה, שיעור המס אשר יוטל על רווח ההון שצבר הנישום בכל תקופת ההחזקה של המניות יהא 25%, ותו לא.
מנגד, המשיב נותן פרשנות אחרת להוראת המעבר. לעמדתו, בעניינם של המערערים יחול שיעור המס המקל של 25% (ושל 20% בעניינם של נישומים אחרים, שאינם קשורים לערעור), מכוחו של תיקון 147 והוראות המעבר שלו, אך ורק על רווחי ההון אשר החלו להצטבר מהמועד הסטטוטורי הקובע, 1.1.2003, ואילך  – זאת, להבדיל מהרווחים שנצברו בתקופה אשר קָדמה למועד הקובע. המשיב סבור, כי בגין הרווחים אשר נצברו בתקופה קודמת זו, שלפני 1.1.2003, יהא על הנישום לשלם מס שולי רגיל, מכוח האמור בסעיף 91(ב1)(1) בנוסחו במועד הרלבנטי, שבמקרה דנן עולה בהרבה על המס האחיד בשיעור קבוע של 25%.
מסגרתן הפורמאלית של טענות המערערים והמשיב מצויה בסעיף 80(ט)(2) לתיקון 147, אשר קובע לאמור:
"לעניין תיקון סעיף 101 לפקודה [...] וביטול חלק ה3 לפקודה [...] יחולו הוראות אלה:
[...]
(2) המחיר המקורי ויום הרכישה של נייר ערך שיום רכישתו קדם ליום התחילה ייקבעו כפי שהיו נקבעים אילו נמכר נייר הערך ביום האחרון של שנת המס 2005; הוראות סעיף 91(ב1) לפקודה לא יחולו לגבי נייר ערך כאמור [...]"
לטענת המערערים, המילים "הוראות סעיף 91(ב1) לפקודה לא יחולו לגבי נייר ערך כאמור" מוציאות את הנישומים, כדוגמת המערער, אשר החזיקו במניותיהם עֵרב התיקון, מהחבות במס שולי רגיל במכירת מניותיהם שמוטל מכוח האמור בסעיף 91(ב1)(1)(א) לפקודה – כל אימת שמדובר במניות אשר נרשמו למסחר בבורסה ומוסו באחת הדרכים שנקבעו בסעיף 101 לפקודה. זאת, בגין התקופה שקָדמה למועד הקובע, 1.1.2003. המערערים מדגישים וטוענים, כי מדובר בהחרגה מפורשת אשר נוּסחה בלשון ברורה וחד-משמעית, ועל כן היא חלה על ריזמן.
המשיב, מנגד, סבור, כי הדברים אינם כה פשוטים – זאת, מאחַר שהחרגה כאמור נעשתה, כפי שמוֹרה סעיף 80(ט) רישא, "לעניין תיקון סעיף 101 לפקודה [...] וביטול חלק ה3 לפקודה", דהיינו: רק ביחס לרווחים מניירות-ערך אשר הוחזקו כנסחרים בבורסה כאמור בסעיף 101 לפקודת מס הכנסה ומוסו כאמור בחלק ה3 לפקודה. לפי פרשנות זו, רווחים אשר נצמחו לנישום לפני המועד הקובע, 1.1.2003, ובזמן שמניותיו לא מוסו לפי חלק ה3 לפקודה – גם אם היו רשומות למסחר בבורסה – אינם בגֶדר "הכנסות מיוחדות בשוק ההון" במובנו של חלק ה3 לפקודה, ועל כן אינם מוחרגים מתחולתו של סעיף 91(ב1)(1)(א) לפקודה אשר מטיל עליהם מס שולי רגיל מתוקף הפנייתו לסעיף 121 לפקודה, שקובע את מדרגות המס.
השנייה: האם יש למסות את העִסקה באופן שיש לייחֵס את מלוא התמורה למכירת מניות (כטענת המשיב), או שיש לראות את התמורה ככזו שחלקהּ שולם בגין מוניטין אישי של המערער (כטענת המערער).
השלישית: האם רווח הון ממכירת המניות נצמח, כעמדת המשיב, בשנת-המס 2010 (השנה בה נחתם ההסכם ואוּשר על-ידי האסיפה הכללית), או שמא יש לייחֵס את רווח ההון לשנת קבלת התקבולים בפועל.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, קיבל את הערעור בעיקרו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, בהתייחסו לסוגיה הראשונה שבמחלוקת, ניתח השופט סטולר את ההיסטוריה החקיקתית של הוראות סעיף 101 לפקודת מס הכנסה עד וכולל תיקון 147 לפקודה ובכלל זאת הוראות-המעבר שנקבעו בתיקון זה ובתיקון 132.
על רקע ניתוח זה, הגיע השופט סטולר למסקנה, כי עמדתו של המערער עולה בקנה אחד עם לשון הוראות החוק הרלבנטיות ותכלית חקיקתן, דהיינו שמלוא רווח ההון שנצמח למערער ממכירת מניות אזימוט לאלביט יחויב במס בשיעור 25%.

השופט סטולר המשיך ונדרש לסוגיה השניה שבמחלוקת, תוך שהוא סוקר את הפרמטרים שהותוו בפסיקה ביחס לשאלה מהו מוניטין ומתי מבוצעת מכירה של נכס זה.
השְאֵלה הראשונה שנבחנה על-ידיו הייתה האם היה למערער מוניטין אישי תוך שהוא משיב על שאלה זו בחיוב וקובע, כי המקרה של המערער וחברת אזימוט מהווה את אחד מאותם מקרים חריגים שצוינו בהלכת שרון: העדים היו תמימי דעים כי המערער היה "הפנים" של אזימוט, הגורם שהיווה את "כוח המשיכה" כלפי לקוחות ובמידה רבה, הלקוחות ראו זהוּת, כמעט מוחלטת, בין אזימוט לבין המערער.
על רקע קביעה זו, המשיך השופט סטולר ובָּחן האם המוניטין האישי של המערער הועבר לאלביט כחלק מעסקת המיזוג. השופט ציין, כי הסממנים העיקרים המלמדים על מכירת נכס מוניטין והעברתו אל החברה הרוכשת הם תניית אי-תחרות, העברת חוג לקוחות, פעולות המוכר ל"העברה חלקה" של העסק, מכירת העסק כ"עסק-חי", כוונת הצדדים לעסקה, אופן הצגת העִסקה בהסכם, אופן הדיווח לרשויות המס ולרשויות אחרות, העברת סיכונים/סיכויים הכרוכים במוניטין ועוד. עוד ציין השופט, כי יישום סממנים אלו במקרה דנא מוביל למסקנה ברורה שכתוצאה מהסכם המיזוג העביר המערער לאלביט גם את המוניטין שלו. 
לאור קביעותיו האמורות, הוסיף השופט סטולר וקבע, כי משנמנע המשיב מלהביא ראיות לסתור את שווי המוניטין המדוּוח ואשר אוּמת גם בחוות-דעת המומחה מטעם המערער, יש לקבל את השומה העצמית שהגיש המערער ולייחֵס רבע מסכום התמורה שנתקבלה בידיו למכר המוניטין, ואילו יתרת התמורה תיוחס למכירת מניות אזימוט. 

בסוגיה השלישית שבמחלוקת, אימץ השופט סטולר את עמדת המשיב וקבע – תוך שהוא מַפנה, בין היתר, לפסק-הדין בעניין קליין (עמ"ה (ת"א) 343/67) – כי המועד בו אוּשר המיזוג על-ידי האסיפה הכללית משַקף את נקודת הזמן שבה היה מפגש רצונות בין הצדדים, הייתה גמירות דעת ולפיכך זו נקודת הזמן שבו נכרת הסכם בין הצדדים וזהו גם "יום המכירה" לעניין החבות במס רווחי הון.

פקיד-שומה כפר סבא הגיש ערעור לבית-המשפט העליון על קביעותיו של השופט סטולר בשתי הסוגיות הראשונות ואתמול (14.6.2021) ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת השופטים ג' קרא ו-נ' סולברג), קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בחלקו הראשון של פסק-הדין, דן השופט שטיין בסוגיה הראשונה שבמחלוקת, תוך שהוא פותח בסקירת ההיסטוריה החקיקתית של הוראות סעיף 101 לפקודת מס הכנסה ובכלל זאת תיקונים 21, 132 ו-147 לפקודה.
לאחר מכן, נדרש השופט שטיין למחלוקת הפרשנית שהתגלעה בין הצדדים באשר להוראות סעיף 80(ט)(2) לתיקון 147 וציין שהגיע למסקנה חד-משמעית כי הדין עם פקיד-השומה.
לדבריו, בעוד שמבּחינה לשונית גרידא, פירושם של המשיבים – שכאמור קורא את הרישא של סעיף 80(ט) לתיקון 147 כמסיר את עולו של המס השולי מכתפיו של כל נישום החוסה בצילו של סעיף 101 לפקודת מס הכנסה – הינו סביר באותה מידה כמו פירושו של פקיד-השומה, הרי שבאשר למהותם של דברים, כפות המאזניים רחוקות מלהיות שקוּלות, באשר לתוצאת הפרשנות הנטענת על-ידי המשיבים אין שום הצדקה עניינית והמחוקק לא התכוון להגיע אליה.

בחלקו השני של פסק-הדין, נדרש השופט שטיין לסיווג חלק מהתמורה שקיבל ריזמן במסגרת עסקת המיזוג כתמורה ממכירת מוניטין, תוך שהוא קובע כי ריזמן ביקש לעשות סיווג מחדש (recharacterization) לחֵלק מהתמורה שקיבל מאלביט במסגרת עסקת המיזוג.
השופט שטיין ניתח את דוקטרינת הסיווג מחדש והִבהיר, כי ברוב רובם של המקרים, ובכפוף לחריגים מעטים וצרים, לא יהא הנישום רשאי לסַווג מחדש את עסקאותיו לצרכי מס; וכי ככלל, סיווג מחדש של עסקאות למטרות מיסוי יכול שייעשה אך ורק לפי דרישת המדינה. כך, הוסיף וציין השופט, כדי להיכנס לגדרו של מקרה חריג כאמור, יהא הנישום חייב להוכיח בראיות ברורות ומשכנעות כי היתה לו סיבה מוצדקת לעַצב את העִסקה כפי שבחר לעַצב אותה, וכי מהותה האמיתית של העִסקה היא זו אשר לה הוא טוען אחרי המעשה. "מדובר בנטל שכנוע כבד, שבעיקרו נועד לקזז את יתרון המידע של הנישום על פני פקיד השומה".
לגופו של עניין, קבע השופט שטיין, כי ריזמן לא הציג ראיות ברורות ומשכנעות שיש בכוחן לפתוח בפניו את שערי החריג לכלל אשר מוֹנע בעדו לסַווג מחדש את העִסקה של מכירת מניותיו שעשה עם אלביט. לדבריו, העִסקה שבוצעה בין אלביט לאזימוט היא עסקת מיזוג; ריזמן היה חופשי לבחור ולהסכים למכירת זכויותיו באזימוט בכל מתווה שיבקש – ובלבד שימצא קונה מרצון; ריזמן בחר להסכים למתווה העִסקה שהוצע על ידי אלביט – רכישה בדרך של מיזוג – וטעמיו שמורים עמו; ומשבחר ריזמן במתווה כאמור כדי ליהנות מיתרונותיו, נגזר עליו לקבל גם את החסרונות הטמונים במתווה ואין לאפשר לו לכפור בו אך ורק לצרכי מס.
לאור זאת, קבע השופט, כי יש לשנות את פסק-הדין קמא גם בעניין המוניטין ולקבוע תחתיו כי יש לייחֵס את מלוא התמורה שקיבל ריזמן מאלביט במסגרת עסקת המיזוג כתמורה ששולמה לו בעד מכירת מניותיו באזימוט.

השופט ג' קרא הסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט שטיין, לפיה דין הערעור להתקבל ואף הסכים לנימוקיו של השופט שטיין כי פרשנות תכליתית של הוראות תיקון 147, לרבות הוראות המעבר, מובילה לקבלת עמדת המערער.
לעומת זאת, ביחס לשאלה האם יש למסות את העִסקה באופן שיש לייחֵס את מלוא התמורה למכירת מניות (כטענת פקיד-השומה), או שמא יש לראות את התמורה ככזו שחלקהּ שולם בגין "מוניטין אישי" של ריזמן (כטענת האחרון), דרכו של השופט קרא הייתה שונה מזו של השופט שטיין.
השופט קרא ציין, כי לשיטתו ריזמן אינו מבקש "לסווג מחדש" את העִסקה, אלא מבקש כי היא תמוסה בהתאם למהות תוכנהּ.
לדבריו, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה אימתי, אם בכלל, יכול הנישום לטעון כי יש למסות את העִסקה בהתאם למהות תוכנהּ ולא כפי שכּונתה (סוגיה שלדבריו לא הוכרעה לגופה על-ידי בית-המשפט העליון).
שכּן, לעמדתו, במקרה דנן, אף אם נקבל את טענת ריזמן, בחינת מהות תוכנהּ של העִסקה, ובכלל זה בחינת מהותו של אותו חלק מן התמורה העומד במחלוקת, מובילה למסקנה כי כלל לא מדובר בתקבול הוני עבור מכר "מוניטין", אלא בתמורה שניתנה בעבור התחייבות ל'אי-תחרות' לזמן מוגבל, שאינה עולה כדי גדיעת מקור ההכנסה לריזמן, ולפיכך, מדובר בהכנסה פירותית ולא בהכנסה הונית.
ואולם, היות שפקיד-השומה לא טען בשומה שהוציא לריזמן או בבית-המשפט קמא כי מדובר למעשה בהכנסה פירותית, המתחייבת במס הכנסה שולי, אלא ראה בכל התמורה כהכנסה הונית, המתחייבת במס רווחי הון ממכירת מניות על-ידי בעל מניות מהותי – הסכים השופט קרא עם התוצאה אליה הגיע השופט שטיין, לפיה דין הערעור להתקבל גם בעניין זה, להבדיל מהנמקתו.

בדומה לשופט קרא, גם השופט נ' סולברג ציין, כי בעוד שבכל הקשור לסוגיה הראשונה מקובלת עליו מסקנתו של השופט שטיין, על יסוד נימוקיו, כי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לגבי פרשנות תיקון 147, הצֶדק עם פקיד-השומה; הרי שבכל הנוגע לסוגיה השניה – האם כָּללה העִסקה מכירת מוניטין, כן או לא – מקובלת עליו התוצאה שאליה הגיעו השופטים שטיין וקרא, אם כי נימוקיו וטעמיו שונים קמעא.
לדבריו, לשאלה האם התכוונו הצדדים למכור ולקנות מוניטין אישי בגדרי העסקה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה (ע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1) והאם הצליח ריזמן להוכיח כי הוא נכנס בגֶדר החריג שנקבע בעניין אינווסט – כן או לא – קודמת שאלה אחרת: האם, בהינתן המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העִסקה, יש לו פתח לטעון למכירה של נכס כלשהו, זולת מניותיו.
השופט סולברג קבע, כי התשובה לכך שלילית. לדבריו, אפילו יונח, מבלי לטעת מסמרות בדבר, כי ריזמן יכול היה למכור מוניטין אישי אגב מכירת מניותיו, כפי שאירע בפרשת שרון שנדונה בעניין אינווסט, הרי שאין להסיק מכך, כי הדבר אפשרי בהכרח גם במתווה שבו בוצעה העִסקה בסופו של דבר.
וכך הוא מסכם:
"כאמור, הקונסטרוקציה המשפטית קובעת כי המחיר ששולם לריזמן, היה שווה למחיר ששולם לכל בעל מניות, בהתאם לשיעור האחזקה במניות. אמנם, כממצא עובדתי נקבע, כי אלביט הסכימה לשלם לבעלי המניות מהציבור סכום כסף בשיעור גבוה יותר מזה שהיתה מוכנה לשלם אילו היתה נערכת העסקה כשתי עסקאות נפרדות. אולם נכונות זו של אלביט, הגם שאיננה מוטלת בספק, אין בה כדי לשנות את העובדה, שמבחינה קניינית כל אשר היה לבעלי המניות מהציבור למכור – הריהן מניות. אכן, אלביט וריזמן היו חופשיים לקבוע את המסגרת המשפטית לביצוע העסקה, כמו גם להסכים על המחיר שישולם לבעלי המניות; אולם חופש זה, לעיצוב העסקה ביניהם כראות עיניהם, לא כולל את הזכות להתנות על טיב הממכר שמכרו בעלי המניות מהציבור.
מסקנה זו האחרונה, היא שחורצת את דינו של ריזמן לצרכי מס: אם כל סכום כסף ששולם לבעלי המניות מהציבור ניתן עבור מניותיהם, ואם כל מניותיו של ריזמן נמכרו במחיר זהה למניותיהם של בעלי המניות מהציבור – הרי שלא נותר כל הפרש בין סך התשלום ששולם לריזמן, לבין מכפלת המחיר למניה במניותיו; המסקנה ההגיונית המתבקשת – הריהי כי כל אשר מכר ריזמן במסגרת העסקה היה מניות, ותו לא. מסקנה זו איננה אלא פועל יוצא של המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העסקה, כפי שהוסכם על דעתו של ריזמן, לאחר ששקל את מירב השיקולים. אכן, מתווה העסקה נשא עמו תועלת בתחום דיני התאגידים; תועלת שבגינה אמנם התרצתה אלביט והסכימה לשלם מחיר גבוה יותר לבעלי המניות מהציבור, אך בה בעת נשאה עמה השלכות שליליות במישור נטל המס, למצער לגבי ריזמן, כאשר כבלה את מחיר מניותיו למחיר מניותיהם של בעלי המניות מהציבור. הבחירה במבנה זה של העסקה מחייבת אפוא לראות את ריזמן כמי שמכר מניות בלבד; בנסיבות, זה דינו לצורך קביעת שיעור חבותו במס, ושאלות בדבר מכירת המוניטין האישי שלו, או כיוצא באלה התחייבויות – אינן רלבנטיות."