מבזקים, חדשות ועדכונים בביטוח לאומי

עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגיש אריה מיזל לביטול דרישת המוסד לביטוח לאומי לתשלום הפרשי דמי ביטוח בגין הכנסתו כשכיר בחו"ל, ממעסיק זר, בשנים 2009 ו-2010.
לטענת התובע, הדרישה לתשלום הפרשי דמי הביטוח אינה כדין מכוח דוקטרינת השיהוי וההסתמכות שפותחו בפסיקה.
עוד טען התובע, כי הנתבע מנוּע ומושתק מלשנות רטרואקטיבית את חיוביו של התובע בניגוד לקביעתו הקודמת משנת 2009 לתשלום דמי ביטוח מינימליים (קביעה שעולה בקנה אחד עם המדיניות בה נהג הנתבע כלפי המבוטחים בשנים קודמות), אשר התקבלה לאחַר שהתובע פנה ביוזמתו (באמצעות יועץ המס שלו) לנתבע, בזמן אמת, והצהיר בפניו על עבודתו בחו"ל בשירותי מעסיק זר.

בית-הדין קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי, מפי השופטת ח' אופק גנדלר (בהסכמת השופטים ר' פוליאק ו-ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור) קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתחה השופטת גנדלר את כללי החבות בדמי ביטוח לאומי החָלים על מבוטח תושב ישראל המועסק במדינה זרה על-ידי מעסיק ישראל ועל-ידי מעסיק זר.

לאחר מכן, בָּחנה השופטת את משמעות השיהוי בגביית החוב מהתובע בתוך התקופה בה גבייתו אפשרית על-פי דין. זאת, לאחַר שהגיעה למסקנה כי המוסד לביטוח לאומי לא היה מנוּע מלפעול לגביית החוב נוכח הוראות ההתיישנות הקבועות בסעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי.
השופטת גנדלר ניתחה את פסקי-הדין השונים שעָסקו בסוגיה זו ואשר ניתנה בשני הֵקשרים: במצב הראשון, מדובר בחוב שתקופת גבייתו מוגבלת ועוד בטרם חָלפה תקופה זו מבקש החייב למְנוע מהנושה לפעול לגבייתו מחמת שיהוי; ואילו במצב השני, מדובר בחוב שתקופת גבייתו אינה מוגבלת, קרי: שחוק ההתיישנות או הֶסדר דומה לו לא חלים עליו (דהיינו, אין מניעה פורמלית לגביית החוב אף בחלוֹׁף תקופה ממושכת העולה על התקופה המוּכּרת כתקופת ההתיישנות ובהקשר זה מבקש החייב למְנוע מהנושה לגבוֹת את החוב מחמת שיהוי).
השופטת קבעה, כי המקרה שבפנינו שייך לקבוצת המקרים הראשונה, שכּן גביית החוב נעשתה בתקופה בה לא הייתה מניעה או מגבלה לפעול לגבייתו מכוח סעיף 363א לחוק, הקובע מאז חקיקתו בשנת 2014 (ובשים לב להוראות התחילה והתחולה שנקבעו בו) מגבלות לתקופת הגבייה.
לדבריה, שיהוי (בתוך מגבלות התקופה שהותרה בדין לגבייה) עשוי לאיין את הגבייה, אך הפּסיקה קבעה תנאים מחמירים להחלת הדוקטרינה של שיהוי מאין גביה בתוך התקופה המותרת לגבייה.
לגופו של עניין, קבעה השופטת, כי השיהוי, על אף פגמו, אינו מאיין את הגבייה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, לא רק שטענת ההסתמכות של המשיב (התובע) לא בוססה בפן העובדתי, אלא גם שדמי ביטוח הינם תשלום חובה וטענה בדבר הסתמכות לגיטימית המבוססת על נוהג הנוגד דין מעוררת קושי. כמו-כן, בהיעדר קיום חובת הדיווח על ההכנסות למוסד לביטוח לאומי יש קושי בניסיון ההסתמכות הנטען על-ידי המשיב (התובע).
לאור האמור, קבעה השופטת, כי אין המדובר בשיהוי מאין גביה, אלא בהשתהות פגומה המצדיקה הושטת סעד, וזאת בהיבט התוספות לקרן החוב ולא קרן החוב עצמה.
בהתאם, נקבע, כי פסק-הדין של בית-הדין האזורי יבוטל והמוסד יהיה רשאי לגְבות את מלוא הקרן של החוב, בצירוף הפרשי הצמדה רק בגין התקופה שלאחַר משלוח דרישת החיוב ביום 31.8.1984. דהיינו, המוסד לא יהיה רשאי לגְבות קנסות וריביות בגין התקופה שעד למתן פסק-דין זה ולא יהיה רשאי לגְבות הפרשי הצמדה בגין התקופה עד ליום 31.8.1984. עוד נקבע, כי לאור תרומתו של המוסד לביטוח לאומי להיווצרות העמימות העומדת במוקד הדיון, יחויב המוסד בתשלום הוצאות משפט לתובע בסך 25,000 ש"ח בגין שתי הערכאות. 

השופט ר' פוליאק הצטרף לתוצאת פסק-דינה של השופטת גנדלר הגם שמנימוקים שונים.
השופט פוליאק הסכים עם השופטת גנדלר כי לא הוכח התנאי העיקרי של שיהוי מאין גבייה, במובן זה שטענת ההסתמכות של המשיב (התובע) נטענה בעלמא ולא הורם הנטל להוכחתה.
לדבריו, העובדה לפיה מקורו של החוב בתשלום חובה על-פי דין אינה מסכלת את האפשרות לאיין בנסיבות מתאימות – גם אם חריגות ויוצאות דופן – את האפשרות לגביית החוב, אך במכלול השיקולים האם לקבל את טענת השיהוי המנהלי באופן שהרשות לא תִגבה את החוב, יש ליתן משקל משמעותי ביותר למקורו של החוב.
השופט פוליאק הוסיף וקבע, כי לא היה מקום לטענת המוסד כלפי המשיב (התובע) והתנהלותו וכי אף אם אין די בהתנהלות המוסד, שאינה נובעת מעמימות פרשנית (שהרי המצב המשפטי היה נהיר לפקידי המוסד כעולה מהעדות מטעמו), יש בה כדי לתמוך בקביעת השופטת גנדלר על הפחתת חלק מהחוב באמצעות העמדתו על השיעור הנומינלי עד להתעוררות המאוחרת של המוסד ולוויתור על ריבית וקנסות לאחריה וכדי לתמוך בקביעה הנוספת לפיה יש להשית את עלות ההליך המשפטי על המוסד.

השופטת ס' דוידוב-מוטולה ונציגת הציבור (מעסיקים) הצטרפו לתוצאת פסק-הדין של השופטת גנדלר וזאת מטעמיו של השופט פוליאק. ואילו נציגת הציבור (עובדים) הצטרפה לתוצאת פסק-הדין.

תשומת לבכם להתייחסותה של השופטת גנדלר לשאלה האם ובאילו נסיבות השתהות פגומה יכולה להביא להפחתת קרן החיוב (פס' 61–63 לחוות-דעתה) ולהתייחסותו של השופט פוליאק לשאלה זו (פס' 6 לחוות-דעתו).