מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי בינלאומי

ביום 14.7.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק").
עניינה של הבקשה בטענת המבקש, רו"ח אבנר נוקראי, לפיה המשיבה, רשות המסים – שבּה שימש המבקש כמנהל תחום חקירות ארצי (!) – גבתה מס שלא כדין ובחוסר סמכות במסגרת הליכי גילוי מרצון וזאת בגין הון שנצבר בשנות-מס שהתיישנו (שנות-מס שקָדמו ל-10 שנים בטרם מועד הדיווח).
המבקש, שהגדיר את עצמו במסגרת בקשת האישור כמי שמיַיצג נישומים באופן סדיר בהליכי גילוי מרצון בשורה ארוכה של הליכים, הצהיר כי פעל לאתֵר תובע שייַצג את קבוצת הנישומים ששילמו או נדרשו לשלם במסגרת הליך גילוי מרצון כספים בגין השנים שקָדמו לעשר השנים טרם הדיווח, אךא היות שמדובר בנישומים שבחרו ברובם המכריע במסלול הדיווח האנונימי, קיים, לטענתו, קישוי אינהרנטי למצוא תובע ייצוגי בנסיבות העניין.
המשיבה, רשות המסים, הדגישה, כי לא זאת בלבד שהמבקש אינו מקיים את תנאי הסף (שכּן לא קמה לו עילת תביעה אישית), הרי שאף לגופו של עניין דין בקשתו לאשר את התובענה כייצוגית להידחות, וזאת משלא מתקיימים התנאים הקבועים לשם כך בחוק תובענות ייצוגיות כמו גם מאחַר שהבקשה מנוגדת לתכליות העומדות בבסיס הגילוי מרצון ונעשית שלא בתום לב.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את בקשת האישור (קישור לפסק-הדין).

ראשית, קבע השופט ד"ר בורנשטין, כי גישת המבקש לפיה תקופת ההתיישנות הפלילית (עשר שנים) היא בהכרח גם תקופת ההתיישנות האזרחית מעוררת קושי מושגי; וכי גישת המבקש מהווה ניסיון לבְנות "מגדל פורח באוויר" המבוסס על מצב היפוטתי של הגשת כתב אישום בנסיבות שהיה ניתן, לכאורה, להגיש כתב אישום, אך זה אינו מוגש בְּשל החסינוּת מפני העמדה לדין פלילי.

שנית, קבע השופט, תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין אהרונוב,* כי ההוראות בפקודת מס הכנסה אליהן הפנה המבקש ביחס להתיישנות מתייחסות למצב שבו הנישום הגיש דו"ח או שפקיד-השומה ערך שומה בהיעדר דו"ח, אך לא כך במקרה שבו הנישום לא הגיש דו"ח. שכּן, במקרה כזה אין כל מגבלה שבדין לדרוש מהנישום להגיש את הדו"ח או לערוך שומה בהיעדר דו"ח.

* נזכיר, כי עניינו של אותו פסק-דין במערער שכיהן בשנים הרלבנטיות לערעור בתפקיד יו"ר עמותת צעירי אגודת חב"ד ("העמותה"). במשך השנים, המערער לא מסר למשיב כל דיווח בדבר הכנסות שהיו לו מהעמותה או ממקורות אחרים. בְּשל חשד למעילות כספים בעמותה, נפתחה חקירה משולבת של פקיד שומה חקירות והמשטרה נגד העמותה, עובדיה ובעלי התפקידים בה, ולאחַר קבלת ממצאי החקירה, דרש המשיב (פקיד-שומה ירושלים) מהמערער כי יגיש דו"חות על הכנסותיו לשנים 1997–2008.
המערער לא נענה לדרישת המשיב, ולכן קבע המשיב את הכנסותיו לשנות-המס 1997–2001 לפי מיטב הַשפיטה, וזאת תוך שהוא מתבסס על ממצאי החקירה. 
בדו"חות שהגיש המערער בשלב מאוחר יותר, לא נכללו הכנסות מכל מקור שהוא.
בהיעדר הסכמה בין הצדדים, קבע המשיב בצו שהגיע לידי המערער ביום 1.1.2014 את השומות לשנות-המס 1997–2001.
המערער העלה טענה מקדמית של התיישנות. בנוסף, ולגופו של עניין, טען המערער שלא קיבל שכר כלשהו מהעמותה או מכּל גורם אחר, בין בכסף ובין בשווה-כסף.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

ראשית, נדרש השופט מינץ לטענת ההתיישנות וקבע, כי פקודת מס הכנסה אינה מגבילה את סמכות פקיד-השומה לדרוֹש מכל אדם דו"ח, והוא אינו כבול באותו שלב להוראות סעיף 145(א)(2) לפקודה המאפשרת לו לקבוֹע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של הנישום רק תוך שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ נמסר הדו"ח.
עוד קבע השופט מינץ, כי בצדק טען ב"כ המשיב כי המגבלות החלות על המשיב בעניין זה הן המגבלות החלות על כל רשות מינהלית לפי כללי המשפט המינהלי, כאשר סבירות מעשי המשיב תיבחן בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו; וכי סבירות מעשי המשיב במשלוח דרישה לאדם להגיש דו"חות תימדד לא רק בתקופה שחָלפה מהמועד אודותיו נדרש הגשת הדו"ח ועד משלוח הדרישה וניתן להעלות על הדעת נסיבות אחרות רלבנטיות לעניין בחינת סבירות הדרישה, כגון: הסיבה שבעטיה נשלחת הדרישה, סכום המס שבמחלוקת, קיומו של חשד להעלמת מיסים ועוד.
לגופו של עניין, קבע השופט מינץ, כי הגם שהדרישה למערער נשלחה כ-13 שנים לאחַר תום שנת-המס הראשונה בה נדרש להגיש דו"ח (שנת 1997), הרי שבמכלול הנסיבות, מועד משלוח הדרישה עומד במתחם הסבירות.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי אין מקום להיקש (שנטען על-ידי המערער) בין המקרה דנא לבין דיני ההתיישנות האזרחיים החָלים לפי חוק ההתיישנות. שכּן, הגם שדינים אלה אכן קובעים תקופת התיישנות של 7 שנים, תחילת תקופה זו צריכה להימנות רק עם היוודע תוצאות החקירה הפלילית ולא בסמוך להפקת ההכנסות על-ידי המערער מלפני 13 שנה, וזאת כמתחייב מהוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
לאור מסקנתו, כי המשיב היה רשאי לשלוֹח למערער דרישה להגשת דו"חות במועד ששלח וכי דרישה זו עָמדה בכללי המשפט המינהלי, המשיך השופט מינץ ונדרש לדיון בשומות לגופו של עניין, תוך שהוא קובע, כי אין להתערב בהן.
עוד קבע השופט מינץ, כי אין גם מקום להתערב בהחלטת המשיב להטיל על המערער קנס גירעון, וזאת לא רק מהטעם שהמערער לא טען בעניין זה אלא שאף אין כל טעם ענייני בכך באשר פעולות המערער נעשו בכוונת מכַוון לקבל הטבות מס שלא היה זכאי לקבלן על-פי דין וזהו מקרה מובהק של הטלת מס גירעון.
לבסוף, נקבע, כי המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 75,000 ש"ח.

במסגרת הליך הגילוי מרצון, ציין השופט ד"ר בורנשטין, מדובר במי שפונה לרשות המסים על-מנת לחשוף את הכנסותיו הלא מדוּוחות, לרבות הכנסות שנצברו לפני שנים רבות ופנייה זו לא נעשית אך ורק לשם שמיים ובשל רצונו של הנישום לכפר על אשמו ולשלם את המס בגין הכנסות אלו. הנישום מצפה לקבל תמורה ניכרת בשל כך שחשף מיוזמתו את העובדה כי העלים מס. בנסיבות אלו, קובע השופט, דרישתו של פקיד-השומה לבקש דיווח על הכנסות שנוצרו גם לפני למעלה מעשר שנים ובעקבות דיווח זה אף להטיל את המס – נופלת במתחם הסבירוּת ואין מקום להתערבות בית-המשפט.

שלישית, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהחיוב במס בגין שנות-המס שמֵעבר לתקופת עשר השנים, נעשה במסגרת הליך רצוני של גילוי מרצון שהמתווה בו הוא מתנהל מצביע על כך שמדובר בהסכמה מוּדעת ומושכלת.

השופט ד"ר בורנשטין הוסיף והתייחס לטענת המבקש לפיה יש לנהוג בהסכמים שנחתמו במסגרת הליך הגילוי מרצון על-פי עיקרון "העיפרון הכחול", דהיינו שאין לבטלם חֵרף החלק הבלתי-חוקי הקיים בהם לשיטתו (דהיינו, גביית מס בגין הכנסות שנצברו מֵעבר לתקופת ההתיישנות הנטענת), אלא להחזיר את המס שנגבה, לשיטתו, שלא כדין.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי גלומה בה הפרה בוטה של האיזון העדין העומד בבסיס הליך הגילוי מרצון, יש בה משום ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו והיא נגועה, על פניה, בחוסר תום-לב.
בהקשר זה, העיר השופט, כי המבקש מסר, בעדותו, כי הקושי הנטען על-ידו באשר לגבית מס בגין שנים שהתיישנו עלה במסגרת הייעוץ שניתן ללקוחותיו, אך הוא לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי במסגרת הליך המו"מ עם פקיד-השומה הוא העלה בפניו את הטענה כי אין לפקיד-השומה סמכות לגְבות את המס בְּשל התיישנות.

לאור כל האמור, קבע השופט, כי לא ניתן לומר כי ניהול ההליך יהיה לטובת הקבוצה הנטענת, ולמעשה תחת שיביא עִמו טובה לקבוצה עלול ההליך להביא עִמו אך רעה.
עוד קבע השופט, כי לא ניתן גם לומר שהתובענה הייצוגית, ככל שתאושר, היא הדרך היעילה להכריע במחלוקת; וכי העובדה שהמבקש לא הצליח לאתֵר אפילו תובע ייצוגי אחד בעל עילת תביעה אישית (כנדרש על-פי סעיף 4(א) לחוק) אומרת דרשני.

כאמור, הבקשה לאישור נדחתה. 
המבקש חויב בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח.