מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי רווחי הון

החלטת מיסוי 6347/19

עניינה של החלטה זו (קישור להחלטה) בשלוש חברות פרטיות תושבות ישראלית העוסקות, כל אחת ובין היתר, בייבוא ושיווק מוצרים בענף התחבורה ואשר מבקשות למזג את הפעילות האמורה לתוך חברה חדשה שתוקם לצורך זה, כך שלאחַר המיזוג תיוותרנה בכל אחת מהחברות הפעילויות הנוספות.
המיזוג יבוצע בשני שלבים: בשלב ראשון, שייעשה בפטוֹר ממס לפי סעיף 104א לפקודת מס הכנסה, כל אחת מהחברות תעברנה את כל הנכסים הקשורים לפעילות בענף התחבורה לחברה בת חדשה אשר תוקם על-ידי כל אחת מהן; ואילו בשלב השני, שייעשה בפטוֹר ממס לפי סעיף 103 לפקודה, שתיים מבּין שלוש החברות החדשות תתמזג עם ולתוך החברה החדשה השלישית, תוך חיסולן של הראשונות.

פסק-הדין בעניין ארז בן אנוש

המערער, ארז בן אנוש, עבד בחברת מילטל תקשורת בע"מ ("החברה").
ביום 6.9.2009 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב כנגד החברה, בגדרהּ תבע המערער 4,088,021 ש"ח (וכן החזר הוצאות משפטיות), תוך חלוקת הסכום הנ"ל למספר רכיבים: אי-תשלום בונוס – 1,600,000 ש"ח, הפסד השׂתכרות – 1,680,000 ש"ח, הפרש בגין פיצוי פיטורין – 100,186 ש"ח, פדיון ימי חפשה – 48,319 ש"ח, מקדמה שקוזזה שלא כדין – 239,716 ש"ח ופיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורין שלא כדין – 420,000 ש"ח.
הרכיב האחרון, העומד במוקד הערעור, חוּשב על-פי מכפלת משכורתו האחרונה של המערער בסך של כ-35,000 ש"ח ב-12 חודשי עבודה.

לאחַר שהתקיימו דיוני הוכחות בבית הדין גיבשו הצדדים פשרה לפיה החברה תשלם לתובע סך של 740,000 ש"ח ובכלל זאת סך של 419,000 ש"ח בגין עוגמת נפש וסך של 81,000 ש"ח בצירוף מע"מ ישולמו "ישירות על ידי מילטל אלי, כנגד חשבונית מס כדין".
ברם, בעקבות מחלוקות בין הצדדים, לא נחתם הסכם פשרה והצדדים הסמיכו את בית הדין לפסוק בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט כדן יחיד.*

* סעיף זה קובע, כי "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה".

בית הדין אכן נתן פסק-דין כאמור ביום 10.10.2012 ובו קבע, בין היתר ובדיוק כמו בפשרה שגובשה על-ידי הצדדים, כי החברה תשלם לתובע סכום כולל וסופי בסך של 740,000 ש"ח הכולל סך של 419,000 ש"ח בגין עוגמת נפש וכן "סך של 81,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד...".

המשיב, פקיד-שומה רמלה, סירב להכיר בסך של 419,000 ש"ח כתשלום בגין עוגמת נפש הפטוּר ממס, בגורסו, כי לא היה צד להליך בפני בית הדין וממילא אינו כפוף למה שנקבע בו.
עוד טען המשיב, כי בניגוד לנטען על-ידי המערער במהלך כל הליכי השומה והערעור, רק במסגרת הסיכומים טען לראשונה כי לא תבע, וממילא אף לא הוכיח, כי נגרמה לו פגיעה בְּשל עוגמת נפש וכי התשלום אכן משַקף פגיעה מסוג זה. המשמעות הברורה היא, כך טוען המשיב, כי הכינוי שניתן לתשלום במסגרת פסק-הדין של "עוגמת נפש" נעשה אך ורק משיקולי מס ויש להתעלם ממנו.
בנוסף, טען המשיב, כי הסכום שהוגדר בפסק-הדין כפיצוי בגין עוגמת נפש גבוה עשרות מונים מהסכומים הנהוגים בפסיקה בישראל בגין נזק לא ממוני; וכי בכל מקרה, גם אם מדובר בתשלום עבוּר עוגמת נפש, הרי שהוא קשור בטבורו להכנסת עבודה ולפיכך יש לסַווגו כהכנסת עבודה.
לבסוף, טען המשיב, כי המערער לא היה רשאי להסתמך על אישור ניכוי המס במקור שהונפקו לו (כפי שנטען על-ידי המערער), שכּן אין מדובר בשומה.

בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין השופט בורנשטין, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי השופטת סרוסי בעניין משה שחף (ע"מ 53681-12-16),* כי הדעת אינה נוחה מכך שהֶסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים – הכולל אף את האופן שבו יוגדרו התשלומים וכאשר על-פני הדברים ניכר שהגדרתו של אחד מאותם תשלומים באה לעולם אך ורק משיקולי מס – מצא את דרכו, כפי שהוא, לתוך פסק-דין על-פי סעיף 79א לחוק בתי משפט, אשר ניתן על-ידי בית הדין לעבודה.

* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.

מכל מקום, הוסיף השופט בורנשטין וציין, מהראיות עולה כי ראוי להתייחס לפסק-דין זה של בית הדין לעבודה, לכל היותר כאל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ולא מֵעבר לכך וברי כי אין בו כדי לחיֵיב בשום דרך את המשיב ואף לא את בית-המשפט הנדרש לבחון את סיוּוגם של התשלומים על-פי טיבם ומהותם ובוודאי שלא על-פי הכינוי בו השתמשו הצדדים במסגרת הסכם פשרה שגיבשו. זאת, במיוחד כאשר ניכר בבירור כי כינוי זה נועד לשם הפחתת מס, כפי שהיה בעניין שחף.

השופט בורנשטין דחה את טענת המערער, שהועלתה לראשונה בסיכומיו, כי בית הדין לעבודה הוא זה שעמד מאחורי היוזמה להגדיר את סכום התשלום כפיצוי בגין עוגמת נפש.

השופט המשיך ונדרש לפיצוי ששולם למערער בגין "עוגמת נפש" וקבע, כי בכתב תביעתו תבע המערער סכום דומה תחת הכותרת "פיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין"; כי הסכום חוּשב כמכפלת משכורתו האחרונה ב-12; וכי המערער לא הגיש במסגרת הערעור דנן את כתב ההגנה ותצהירי החברה ואף לא זימן לעדוּת איש מהחברה, את מיַיצגיו בהליך שהתקיים בבית הדין ואת רואה החשבון שלו חרף טענתו כי אלה היו מעורבים בכל עניין קביעת הסכום לתשלום וחלוקתו לרכיבים השונים.

לאור האמור, קבע השופט, כי אין לתת משקל של ממש לאופן בו הוגדר התשלום על-ידי הצדדים ויש לבחון אותו אך ורק לפי טיבו, תוך שעל המערער להוכיח כי הסך של 419,000 ש"ח מהווה אמנם בחינת פיצוי ששולם בגין עוגמת נפש.

השופט בורנשטין קבע, כי המערער לא הוכיח דבר וחצי דבר. כך, הוא לא הוכיח, כי נגרמה לו עוגמת נפש, כי התשלום ששולם לו הינו בגין עוגמת נפש ואף לא הוכיח כי התשלום, גם אם נגרמה לו איזו עוגמת נפש, אינו בזיקה ממשית ליחסי העבודה ובְשל סיום יחסי העבודה. הנה כי כן, אף המערער כָּרך בתביעתו את הפיצוי בגין עוגמת נפש עם הפיטורין ועם הבונוס לו הוא זכאי כפועל יוצא מעבודתו רבת השנים אצל החברה, וממילא אף אם המערער היה מוכיח שאיזה תשלום שולם "בגין עוגמת נפש", הרי הוא קשור באופן מובהק ליחסי העבודה ולהכנסתו מהעבודה, ולא מנותק ממנה.

עוד נקבע, כי גובה התשלום ששולם בגין רכיב זה של "עוגמת נפש" אינו עולה בקנה אחד עם הפּסיקה הנוהגת בישראל בהתייחס לראשי נזק שאינם ממוניים. שכּן, גם במקרים שבהם פוסקים בתי-המשפט בישראל פיצוי בגין עוגמת נפש, הרי זאת בתנאי שמוכחים בפניהם בראיות ממשיות פגיעה ונזק עבוּר עוגמת נפש וגם אז נפסקים סכומים שאינם עולים על אלפי שקלים או לכל היותר עשרות בודדות של אלפי שקלים.

השופט בורנשטין הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענת המערער כי הסתמך על האישור לניכוי מס במקור שהונפק לו. זאת, הן מהטעם שאישור זה ניתן רק לאחַר מועד פסק-הדין שניתן על דרך הפשרה ולצורך העברת הסכומים על-פי פסק-הדין, הן לאור טענת המערער במהלך דיוני השומה כי לא ידע כלל על הפטוֹר ממס והן, ובעיקר, מהטעם שאישור ניכוי מס במקור אינו בבחינת "שומה" היוצאת לאחַר בדיקות מקיפות ומלאות והפעלת שיקול דעת והוא בוודאי אינו משַקף עמדה סופית של פקיד-השומה.

לאור כל האמור, דחה השופט את הערעור וקבע, כי המערער לא הוכיח כי הסכום ששולם לו על-פי פסק-הדין של בית הדין לעבודה על-פי סעיף 79א לחוק בתי משפט ואשר הוגדר כתשלום "בגין עוגמת נפש" הוא אכן פיצוי בגין עוגמת נפש וכי סכום זה פטוּר.
עוד קבע השופט, כי המערער לא הציג כל בסיס עובדתי או משפטי המַצדיק מתן פטוֹר ממס על תשלומים ששולמו לו בגין החזר הוצאות משפטיות, הגם שלא מן הנמנע כי המערער זכאי אף לניכוי הוצאות בקשר לסכומים שקיבל, וזאת בכפוף להוכחת ההוצאות ולעמידה בהוראות פקודת מס הכנסה בעניין ניכוי הוצאות.

תשומת לבכם להערתו של השופט בורנשטין בפס' 27 לפסק-דינו, לפיה "ניתן בוודאי לתאר מצבים שבהם פיצוי מסוג זה אינו מהווה הכנסה מעיקרא, כגון כאשר ברור שמדובר בתשלום הנעשה בשל נזק אישי במישור הפרטי ושאין בינו לבין מקור הכנסה אחר כל זיקה...".