מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי מקרקעין

פסק-הדין בעניין אלל

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גרגורי אלל.

העורר רכש ביום 31.1.2015 דירת מגורים ברחוב נס ציונה 13 תל-אביב ("הדירה") תמורת 7.4 מיליון ש"ח.
מענו הרשום של העורר במרשם האוכלוסין הוא ברחוב שבזי 30 תל-אביב. הדירה ברחוב זה נרכשה על-ידי העורר בשנת 2008 והועברה ללא תמורה לאמו של הערר ביום 10.1.2014.
ביום 11.2.2015 דיוֵח העורר על רכישת הדירה למשיב, מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, תוך שהוא מצהיר כי הדירה אינה דירתו היחידה בישראל.
ביום 30.4.2015 קיבל העורר מעמד של "עולה", אך אין מחלוקת כי העורר ומשפחתו לא עלו לישראל ומקום מגוריהם הקבוע נותר בצרפת, כאשר בעת ביקורם בישראל שוהים בני המשפחה בדירה; ואילו ביֶתֶר הימים היא נותרת ריקה ואינה מושכרת לאחרים.
בשנת 2015 שהה העורר 80 ימים בישראל; בשנת 2016 שהה 65 ימים בישראל; ואילו בשנת 2017 שהה העורר כ-40 ימים בישראל.
ביום 13.2.2017 הגיש העורר בקשה לתקן את שומת מס הרכישה שהוּצאה לו ולקבל פטוֹר חלקי ממס רכישה בגין הדירה. זאת, בהתאם לתקנה 12 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), תשל"ה-1974 ("תקנות מס רכישה").
המשיב דחה בקשה זו, מהטעם שהעורר אינו מתגורר דרך קבע בדירה ואף אינו יודע להצביע מתי בכוונתו להתגורר בה. מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן ורו"ח מ' לזר), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופטת סרוסי ניתחה את הוראות תקנה 12 לתקנות מס רכישה כמו גם את התכלית העומדת בבסיס ההקלה במס רכישה מכוח תקנות אלו וקבעה, כי על-מנת לזְכּוֹת בהקלה האמורה נדרש כי העולה יתגורר בפועל בדירה הנרכשת; וכי לא ניתן להסתפק בכוונת העולה להתגורר בדירה בעת שרכש אותה, גם אם התכוון לכך בתום לב, אלא נדרש כי יוציא כוונה זו מן הכוח אל הפועל.
עוד קבעה השופטת, כי נדרש שהעולה עצמו, הוא ולא אחר, יתגורר בדירה ושהמגורים יהיו בדירה הנרכשת, היא ולא אחרת; וכן נדרש כי יהיו אלה מגורי קבע בדירה, ולא מגורים ארעיים או מזדמנים.
השופטת סרוסי המשיכה ונדרשה לשאלה האם די ב-60 ימי השהות של העורר בדירה בכל שנה, במשך ארבע השנים שחָלפו ממועד רכישתה, כדי לענות על תנאי "המגורים" הנדרש בתקנה 12 לתקנות; וענתה על שאלה זו בשלילה.
בהמשך, בּחנה השופטת את טענת העורר לפיה אין שום תנאי בלשון התקנה המחייב מגורים בדירה מייד עם רכישתה. לדבריה, אדם שקיבל מעמד של עולה, רכש דירת מגורים וקיבל הקלה ממס רכישה לפי תקנה 12, אך לא עשה שימוש בדירה למגורי קבע בחלוֹף זמן סביר ממועד הרכישה ואין ביכולתו להצביע על נסיבות המצדיקות זאת, ואף אינו מַבהיר את תכניותיו העתידיות לגבי המגורים בדירה וסיכויי מימושן בפועל, אינו זכאי להקלה במס רכישה לפי אותה תקנה 12.

פסק-הדין בעניין חברת יעולה השקעות ומסחר בנדל"ן

במבזק מיום 16.5.2018 דיווחנו אודות החלטת רשמת בית-המשפט העליון ביחס לטענת חברת יעולה השקעות ומסחר בנדל"ן בע"מ לפיה נתונה לה זכות ערעור לבית-המשפט העליון על החלטת ועדת ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים בה נדחתה בקשתה להארכת מועד להגשת ערר לפי סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין.
לטענת המשיב, לעומת זאת, ההליך הנכון הוא בקשת רשות ערעור (ולא ערעור בזכות).

הרשמת ל' בנמלך קיבלה את עמדת החברה (קישור להחלטה).
הרשמת בנמלך ציינה, כי אכן בהתאם לפסיקה הנוהגת החלטה הדוחה בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי היא "החלטה אחרת" הטעונה ככלל רשות ערעור, וזאת מהטעם שעניינה של ההחלטה כאמור טפל למחלוקת העיקרית שבמוקד ההליכים.
עם זאת, הוסיפה הרשמת בנמלך וציינה, כי לנוכח הוראת הדין הספציפית הקבועה בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין – לפיו "על החלטתה של ועדת-ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה..." – נוטה הכף למסקנה כי נתונה למבקשת זכות ערעור על ההחלטה.
הרשמת בנמלך הוסיפה וציינה, כי המבקשת טענה בכתבי הטענות מטעמה כי ההחלטה עליה נסב ההליך מעוררת "בעיה משפטית" וזהו התנאי הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין להגשת ערעור; אולם השְאֵלה האם מתעוררת במקרה קונקרטי "בעיה משפטית" אינה שאלה דיונית גרידא, כי אם שאלה הנוגעת לטענות הערעוריות גופן ועל-כן ככלל סוגיה זו נבחנת בידי המותב היושב בדין (וממילא טענות הצדדים בהקשר זה שמורות להם). 
בעניין זה, הפנתה הרשמת, בין היתר, לפסק-הדין שניתן בעניין רויכמן (ע"א 2154/17) (למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן), שם קיבל בית-המשפט העליון את טענת משרדנו לפיה הערעור שהגיש מנהל מיסוי מקרקעין עוסק בפרשנות של חוזה קונקרטי ובהתאם נקבע, כי אין המדובר בבעיה משפטית כמשמעותה בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגישה החברה על החלטת ועדת-הערר לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת ערר.​

בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, נ' סולברג וד' מינץ, קיבל את הבקשה (קישור לפסק-הדין).

בית-המשפט העליון קבע, כי הנסיבות המיוחדות שבעניינה של המבקשת* מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערר ועל-כן הערעור התקבל והתיק הוחזר לועדת-הערר לשמיעת הערר.

* וכדברי בית-המשפט: "בהינתן העובדה כי העסקה מושא דיוננו נעשתה בשנת 1996, לפני למעלה מעשרים שנה; בהינתן העובדה שבגין העסקה שולם מס רווח הון; בהינתן שמתנהל הליך מקביל לפי סעיף 95א לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963;  בהינתן שסכום הקנסות לבדן עומד על כ-20 מיליון ₪; בהינתן שהשומה הופחתה לרוכשת ב-30 מיליון ₪; בהינתן שעל פי השומה הנוכחית אין התחשבות בשווי הרכישה (ולא נעלמה מעינינו כי קיימת מחלוקת אם טענה זו הועלתה בהשגה)."

עם זאת, בית-המשפט קבע, כי היות שהאיחור בהגשת הערר מונח לפתחה של המערערת, זו תחויב בהוצאות המשיב בסך 50,000 ש"ח.

פסק-הדין בעניין אפי חוגי

במבזק מס' 1748 מיום 22.10.2018 דיווחנו אודות החלטתה של השופטת י' סרוסי בבקשתו של אפי חוגי לפוסלה מלשבת בדין כיו"ר ועדת ערר מיסוי מקרקעין בערר שהגיש, שעניינו סמכות המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין.
זאת, משלושה טעמים: האחד, קיומם של יחסי היכרות בין השופטת סרוסי לבין מי שקיבל את ההחלטה מושא הערר, לאור תפקידה הקודם, בטרם מינויה לכס השפיטה, כמנהלת משרד מיסוי מקרקעין תל-אביב וכיועצת משפטית של המשרד בשנים שקָדמו; השני, טענת העורר, כי הנושא הנדוֹן בערר הוכרע על-ידי השופטת סרוסי בעבר הן כמנהלת משרד המשיב והן כיועצת משפטית של המשרד; והשלישי, מראית פני הצדק והחשש לפגיעה באמון הציבור.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

באשר לטענת הפסלות בְּשל קשרי עבודה קודמים, קבעה השופטת סרוסי, כי שופט המתמנה לתפקידו אינו מגיע כדף חלק ולרוב יבוא משורות הפרקטיקה המשפטית, בין אם משירות המדינה ובין אם מהשוק הפרטי; והצבעה על היכרות מקצועית בין שופט לבין אחד מעורכי הדין או בעל דין בהליך אינה מלמדת, כשלעצמה, על "קרבה ממשית" הגורמת לפסילה.
השופטת סרוסי הפנתה לכללי האתיקה של השופטים והסבירה כי לא ניתן לומר כי בבסיס מערכת היחסים ששררה בינה לבין עובדי המשיב היה מונח אינטרס כלכלי כלשהו שאליו מכַוונים אותם כללים, באשר היו אלה יחסי עבודה מקצועיים הנעדרים לחלוטים את האלמנטים המאפינים יחסים עסקיים. לדבריה, קשרי עבודה, שאינם מאופיינים בקשרי חברוּת משמעותיים, אינם מהווים עילה לפסלות; והיכרות מקצועית לפני המינוי, גם אם רבת שנים, אינה יוצרת מניעוּת מלשבת בדין.
לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי מקובל להחיל תקופות צינון מסוימות על המתמנים לשפיטה (ועליה בכללם), שהיו נושאי תפקיד בכירים בשירות הציבורי ולא לנתב אליהם תיקים במשך תקופת זמן סבירה בתחומי העיסוק הישירים שלהם.

באשר לטענת הפסלות בְּשל מעורבוּת "באותו עניין" הפנתה השופטת סרוסי לסעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט, המונה שורה של מקרים אשר בהתקיימם אין לשופט שיקול דעת והוא מנוּע מלשבת בדין, ובכלל זאת לסעיף 77א(א1)(3) לחוק האמור לפיו שופט יימָנע מלשבת בדין ביודעו, כי "בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת".
לשיטתה, השְאֵלה המרכזית המתעוררת בערר (והיא, כאמור, האם רשאי המשיב להאריך את המועד לתיקון שומה הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין) היא שאלה משפטית ולשם מענה עליה נדרשת התייחסות לפסקי-הדין שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון, וממילא אין בעובדה שהשופט עָסקה בה בתפקידו הקודם, או שהיה שותף לקביעת מדיניות, או פרסם מאמר בסוגיה, כדי לפסול אותו מלשבת בדין, כשם ששופט שנדרש לשאלה משפטית והכריע בה לא יהיה מנוּע מלשבת בתיק אחר שבו מתעוררת שאלה משפטית זו ביחס לצדדים אחרים. מֵעבר לכך, הוסיפה וציינה השופטת סרוסי, ספק אם הבעת עמדה משפטית בסוגיה כזו או אחרת על-ידי שופט טרם מינויו מגיעה כדי "מעורבות באותו עניין הנדון בהליך שלפניו", כל שכּן לאור העובדה שהערר יישמע בפני הוועדה שבראשותה בחלוֹף למעלה משנתיים וחצי מאז מונתה לשפיטה.

באשר למראית פני הצדק, ציינה השופטת סרוסי, כי אם אין חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך, ממילא אין מקום לפסלות בְּשל מראית פני הצדק.
עוד ציינה השופטת, כי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, שהרי שופט אינו חופשי לפסוֹל את עצמו אלא על-סמך נתונים אובייקטיבים שמצביעים על חשש ממשי למשוא פנים; ודווקא השתחררות בלתי-ראויה של שופט מהדיון במשפט עלולה לפגוע בהגינות המשפט ובאמון הציבור ועלולה לגרור אחריה גם עיוות דין.

לאור כל האמור, דחתה השופטת סרוסי את הבקשה מבלי שחייבה את המבקש בהוצאות.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי הנשיאה א' חיות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, התייחסה הנשיאה חיות לטענתו המרכזית של המערער לפיה השופטת סרוסי עבדה בעבר ברשות המסים ובמשרדו של המשיב באופן ספציפי. הנשיאה דחתה טענה זו בקובעה, כי ה"קרבה הממשית" שנקבעה בסעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי המשפט לשם פסילת השופט היא אך אותה קרבה המבססת חשש ממשי למשוא פנים; וכי קרבה כזו נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה ובשים לב לאופי ההיכרות, מסגרתה, משכה ומשך הזמן שחָלף מאז ההיכרות. לגופו של עניין, קבעה הנשיאה, כי מדובר בהיכרות מקצועית גרידא ולא נטען לקיומה של קרבה אישית של השופטת למי מבעלי הדין או לעובדי המשיב. שעה שכך, היכרות זו אינה עולה כדי "קשרי חברות משמעותים", וממילא – מֵעבר לעצם ההיכרות – לא נטען כי הקשרים בין השופטת לבין מי מעובדי המשיב נמשכים גם בעת הנוכחית, בחלוֹף שנתיים וחצי מאז מינויה לשיפוט. לאור האמור, קבעה הנשיאה, כי אין היא סבורה שהעובדה שהשופטת עבדה בעבר אצל המשיב יש בה לבדה כדי להביא לפסלותה.

הנשיאה נאור המשיכה ונדרשה לטענתו השנייה של המערער הנוגעת לכך שהשופטת עָסקה בעבר בהליכים דומים בעניין הארכות מועד לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין. הנשיאה דחתה טענה זו, וקבעה, כי במקרה דנן נפסק כי השופטת לא טיפלה בעניינו של המערער או בהליכים הנוגעים לו; וכי העובדה שהשופטת טיפלה בהליכים אחרים המעוררים שאלות דומות אף היא אין בה כדי להקים עילת פסלות. עוד נקבע, כי הסמכוּת הקבועה בסעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין היא סמכות כללית להארכת מועדים וההחלטה בעניין זה היא קונקרטית ונסיבתית ומיוסדת על עובדותיו של כל מקרה ומקרה.

לבסוף, קבעה הנשיאה, כי טעמים של מראית פני הצדק אף הם אינם מַצדיקים את פסילת השופטת סרוסי במקרה זה.