אתמול פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אור שרה בע"מ ואח'.
בטרם נידרש לפסק-הדין האמור, נבקש להזכירכם, כי ביום 12.9.2016 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בשלושת הערעורים שהוגשו על-ידי עודד מוזס ואח' (עודד מוזס, שלומית מוזס ושחר מוזס), ארקין ואח' (נכסי ארקין בע"מ ומשה ארקין) ויצחק נפך מוזס ואח' (יצחק נפך מוזס ומרים נפך מוזס).
המערערים בעניין מוזס ואח' היו יחידים – למעט המערערת 1 בעניין ארקין שהינה חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה ("חברה משפחתית") – אשר בשנות-המס הרלבנטיות החזיקו ומימשו ניירות-ערך הנקובים במט"ח או צמודים למט"ח, ובדיווחיהם למשיב קיזזו הפסדים שנגרמו להם כתוצאה מירידת ערך שער החליפין של המט"ח בו היו נקובים או שאליו הוצמדו ניירות-הערך.
המשיב דחה את דיווחיהם של המערערים, וקבע כי אין לקזז את ההפסדים שמקורם בירידת ערך שער החליפין, בטענה כי לא ניתן לקזז הפסד כאמור – שאם היה ריווח לא היה מתחייב במס – וזאת לפי סעיף 92(א)(1) לפקודת מס הכנסה, העוסק בקיזוז הפסד הון.
המערערים ערערו לבית-המשפט המחוזי בתל אביב כנגד השומות בצו שהוציא המשיב.
שלושת הערעורים נשמעו בפני השופט מ' אלטוביה, אשר דחה את הערעורים, מנימוקים דומים.
בעניין עודד מוזס הפלוגתאות בין הצדדים צומצמו במסגרת הסדר דיוני לשתי שאלות משפטיות: ראשית, האם לאור הוראות סעיף 92 לפקודה, ניתן לקזז הפסד הון המשַקף ירידת שער חליפין? שנית, כיצד יש לחשב את ריווח ההון הריאלי במכירה בה נוצר רווח הון ושער החליפין ירד בין מועד הרכישה למועד המכירה?
השופט אלטוביה עמד על כך שהשאלה שבמחלוקת התעוררה ונבחנה בעניין כלל פיננסים בטוחה ניהול השקעות בע"מ, שם נקבע, כי לצורך קביעת הזכות לקיזוז הפסד הון מכוח הוראות סעיף 92(א)(1) לפקודה, נדרשת התייחסות למהות הנכס ממנו נובע הפסד ההון או רווח ההון. המונח "נכס" בסעיף 88 לפקודה מוגדר כ"כל זכות או טובת הנאה", ובהתאם נקבע, כי במכירת נייר-ערך חוץ גלומים שני נכסים: האחד – נייר-ערך חוץ, לגביו ניתן למדוֹד את רווח והפסד ההון מהשינוי בשער נייר הערך בבורסה בה הוא נסחר; השני – מטבע-החוץ בו נקוב נייר-הערך, לגביו ניתן למדוֹד את רווח והפסד ההון מהשינוי בשער מטבע החוץ ביחס לשקל הישראלי ("גישת שני הנכסים"). נוכח האמור, ניתן לחשב את הרווח וההפסד עבוּר כל אחד משני הרכיבים בנפרד. השופט אלטוביה עמד על כך שאין שוני עובדתי של ממש בין עניין כלל למקרה שבפניו, ומשכך קבע כי הפסד ההון שמקורו בשינוי בשער החליפין אינו בר-קיזוז. צוין כי תוצאה זו מבוססת על ההקבלה בין הפטוֹר ממס על רווחי הון שמקורם בהפרשי מט"ח לבין אי-מתן זכות קיזוז להפסדי הון הנובעים מאותו מקור, ובכך מתקיימים סימטריה ואיזון.
אשר לפלוגתא השנייה, נקבע, כי כאשר נמכר נייר-ערך זר הנקוב במט"ח, יש להבחין בין עליית שער נייר-הערך לבין ירידת שער החליפין. בעוד שבגין הרווח מעליית שער נייר-הערך יחויב הנישום במס רווח הון, הנישום לא יהיה זכאי לקזז הפסד הון שנגרם לו בגין ירידת שער החליפין, וזאת כיוון שאם היה נצמח לנישום רווח מעליית שער החליפין, לא היה חב במס בגין רווח זה. השופט אלטוביה הציג דרך חישוב נוספת, בה נוקט המשיב, המתעלמת מהוראות סעיף 92 לפקודה בעת חישוב רווח ההון עצמו, ולפיה רווח ההון החייב במס קטן במקרה בו המדד, לרבות שער החליפין, יורד. עם זאת, נקבע, כי אין באופן בו נוקט המשיב כדי לשנות מהמסקנה לפיה הפסד ההון שמקורו בשינוי בשער החליפין אינו בר קיזוז.
בעניין ארקין השְאֵלה המשפטית שהונחה לפתחו של בית-המשפט הייתה האם ניתן לקזז את הפסדי ההון שנבעו למערערים מירידת שער חליפין, מרֶווחים שצמחו להם ממימוש השקעותיהם בשוק ההון. השופט אלטוביה הפנה לעניין כלל והגיע לכלל מסקנה כי גם במקרה זה אין לאפשר קיזוז הפסד הון הנובע מירידת שער החליפין בו נקוב נייר-ערך. נקבע, כי לצרכי מס יש להבחין בין מַרכיבי ההשקעה בנייר-ערך הנקוב במט"ח, למרות שמדובר לכאורה בעסקה אחת, כך שיש להבחין בין ההשקעה בנייר-הערך לבין ההשקעה במט"ח בו הוא נקוב. עוד נקבע, כי אין נפקות להיות הנישומה חברה משפחתית, לעניין תחולתה של הגדרת "מדד" בסעיף 88 לפקודה, ובפרט באשר המערערים בחרו להחיל על עצמם הגדרה זו, כאשר הדבר היטיב עִמם מבחינה מיסויית.
בעניין יצחק מוזס נדחו שומות המערערים לאחַר שקיזזו הפסד שנגרם להם כתוצאה מירידת שער חליפין של מט"ח בו היו נקובים ניירות-הערך שמכרו.
הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו הועברה לבית-המשפט הכרעה בשאלה המשפטית – האם סעיף 92 לפקודה מאפשר לבצע קיזוז הפסד מניירות-ערך זרים שהוחזקו בתקופה של ירידת שער חליפין כנגד רווחי הון אחרים.
פעם נוספת, הסתמך השופט אלטוביה על עניין כלל, וקבע כי לא ניתן לבצע קיזוז כאמור. השופט אלטוביה ציין טעמים נוספים להבחנה בין מַרכיב נייר-הערך לבין מַרכיב שער החליפין, ובין השאר: ניתן לחשב באופן מדויק את ההפסד או הריווח הנובע משינוי בכל אחד מהרכיבים האמורים; בצדו של כל אחד מהמרכיבים חשיפה לסיכון עצמאי מבחינת המשקיעים; והפרשנות האמורה מובילה לסימטריה בגבייה, שכּן רווח הון כתוצאה מעליית שער החליפין במקרה של השקעה בנייר-ערך הנקוב במט"ח פטוּר ממס. עוד נקבע, כי אין בכללי מס הכנסה (המרה לשקלים חדשים של סכומים שמקורם מחוץ לישראל), התשס"ד–2003 כדי לשנות מהוראות הפקודה, לפיהן יש לראוֹת את שער החליפין בו נקוב נייר-הערך כמדד, ולכן אין בכללים אלו כדי לסתור את גישת שני הנכסים.
על כך נסובו הערעורים לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת השופט י' זילברטל והמשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין) תוך שהוא מתבסס, בין היתר, על ספרו של הח"מ (מיסוי שוק ההון, מהדורה שנייה, נובמבר 2012).
השופט עמית הצביע על שלוש גישות במענה לשאלה האם הפסד הון שמקורו בשינוי ערך מט"ח בו נקוב נייר-ערך הינו בר-קיזוז:
- גישת השופט אלטוביה (גישת שני הנכסים שהוזכרה לעיל), לפיה במכירת נייר-ערך חוץ גלומים שני נכסים: נייר-הערך ומטבע-החוץ בו נקוב נייר-הערך. כיוון שרווח הון שמקורו בשינוי בערך מטבע החוץ בו נקוב נייר-הערך אינו חב במס, אין לקזז את הפסד ההון שמקורו ב"נכס" שהינו מטבע-החוץ. לכן, במקרה של נייר-ערך צמוד מט"ח, יחול מס על רווח ההון בערכו הנומינלי גם במקרה של ירידה בשער המט"ח (מאחַר שאין מקזזים את ההפסד מ"הנכס" השני בדמות ההצמדה למט"ח);
- גישת המערערים, לפיה הפסד הון נמדד בערכים נומינליים והינו מיקשה אחת, כך שלא ניתן לבודד את רכיב ההצמדה למט"ח מרכיב נייר-הערך הצמוד למט"ח. כיוון שרווח הון שמקורו בעליית שוויו של נייר-ערך (גם כזה הצמוד למט"ח) חייב במס, כך גם הפסד הון שמקורו בשינוי שווי נייר-ערך (ובכלל זה גם שינוי בערך המט"ח אליו הוצמד) הינו בר-קיזוז;
- גישת המשיב, לפיה ניתן לבודד את רכיב שער החליפין משאר רכיבי נייר-הערך ולמדוד את השינוי בו כ"סכום אינפלציוני" (להבדיל מבּחינת שער החליפין כ"נכס" נפרד היוצר רווח הון). היות שרכיב השינוי בשער החליפין אינו ממוסה כאשר נוצר רווח הון, אין לקזזו כאשר נוצר הפסד הון. לגישה זו, לא בשני נכסים עסקינן, אלא בשני רכיבים של נייר-הערך. לכן, במקרה של נייר-ערך צמוד מט"ח, יחול מס על רווח ההון בערכו הריאלי (דהיינו, לאחַר ניכוי הירידה בשער המט"ח).
לאחַר ניתוח מעמיק, מלוּוה בדוגמות מספריות (וראו בעניין זה, את סעיף 26 לחוות-דעתו), קבע השופט עמית, כי גישת המשיב היא הנכונה, ועל-כן יש לדחות את הערעורים.*
* נזכיר, כי ביום 3.8.2017 פורסמה החלטתה של נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת מ' נאור, בבקשה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין האמור. לשיטת המבקשים, ההלכה שנקבעה בפסק-הדין היא הלכה חדשה ומוקשה, הסותרת את הפרקטיקה הנוהגת ואת העקרונות הפרשניים בעניין דיני הקיזוז באופן המצדיק קיום דיון נוסף בפני מותב מורחב. לחלופין, טענו המבקשים, כי לנוכח חדשנותה של ההלכה, הרי שלמצער יש להחילה באופן פרוספקטיבי ולאפשר למבקשים לקזז ההפסדים מושא ההליך. המבקשים חזרו על טענתם הבסיסית, כי לפי הוראות פקודת מס הכנסה בכלל וההגדרה של "הפסד הון" בסעיף 88 בפרט, יש לחשב הפסד זה באופן נומינלי; וכי פרשנות זו היא הפרשנות הפשוטה, המקובלת והנהוגה מזה שנים ללשון סעיף 92(א)(1), ואף מאפיינת את יתר הפקודה. המבקשים הצביעו על מספר היבטים מוּקשים, לשיטתם, בפסק-הדין מושא הבקשות. לעניין זה, טענו המבקשים, כי ההלכה שנקבעה מייצרת מספר מצבים שבהם בסיס המיסוי מתרחק מלשון הפקודה, לפיה הפסד הון נמדד בערכים נומינליים ורווח הון בערכים ריאליים. ראשית, המקרה דנן של הפסד הון וירידת מדד, המותיר לנישום רק את ההפסד הריאלי. שנית, מקרה של ירידת מדד ורווח הון, שבו הרווח הממוּסה הוא הרווח הנומינלי המצומצם יותר (הסכום השקלי שבו עולה התמורה על המחיר המקורי), שכּן בית-המשפט קבע שאין להתחשב ב"סכום אינפלציוני שלילי" בעת חישוב הרווח. עוד טענו המבקשים, כי פסק-הדין למעשה קובע הלכה לפיה יש זיהוי סלקטיבי של "רכיב הסכום האינפלציוני", באופן המייצר א-סימטריה לרעת הנישום במצבים של הפסד הון. כך, בעוד שבמציאוּת של הפסד הון בזמן עליית מדד ההפסד המוכּר בקיזוז לפי פסק-הדין הוא הנומינלי, הרי שבמציאוּת של הפסד הון בזמן ירידת מדד מוכּר לנישום ההפסד הריאלי. המבקשים טענו, כי קשיים אלה נובעים מכך שהסימטריה שאליה התייחס בית-המשפט ואשר עליה ביסס את פסק-דינו שגויה; וכי לא ניתן להשוות בין סביבה אינפלציונית לסביבה דיפלציונית, אלא יש לבחון את הסימטריה בתוך כל אחד ממצבים אלה. המבקשים טענו, כי ניתן ללמוד על קשיותה של ההלכה גם מדעותיהם של השופטים שדנו בה; וכי רשות המיסים עצמה לא מיישמת באופן אחיד את ההלכה שנקבעה לגבי הפסדים דומים הנובעים משינויים במדד (למרות שדין המדד כדין השינוי בשער החליפין) – הפסדים המשפיעים על הציבור כולו. לחלופין, טענו המבקשים, כי במקרה דנן יש להכיר באופן חריג ב"סכום אינפלציוני שלילי". זאת בדומה למקרים אחרים בפסיקה שבהם נעשה כך כאשר הדבר היה נחוץ כדי להגיע לתוצאה מיסויית צודקת. לשיטת המבקשים, הדבר יביא לתוצאה מיסויית ראויה, המתחקה אחַר התעשרותם בפועל.
הנשיאה (דאז), השופטת מ' נאור, דחתה את הבקשה (קישור להחלטה). הנשיאה נאור קבעה, כי פסק-הדין אינו עונה על אמות המידה הקבועות לדיון נוסף, באשר הוא אינו מהווה מקרה יוצא דופן שבו עולות סוגיות בעלוֹת חשיבות משפטית מיוחדת. אומנם, הוסיפה הנשיאה וציינה, נראה כי פסק-הדין חידש הלכה בדיני המס וכי מדובר בסוגיה מורכבת בעלת היבטים לא פשוטים, אך לא די בכך שמדובר בהלכה חדשה, ואף קָשָה, כדי להורוֹת על קיומו של דיון נוסף. עוד ציינה הנשיאה, כי כל חברי המותב היו תמימי דעים לעניין התוצאה הסופית של פסק-הדין, עובדה בעלת חשיבוּת כלשעצמה לעניין השיקולים אם לקיים דיון נוסף. לגופו של עניין קבעה הנשיאה נאור, כי הפרשנות שקבע בית-המשפט העליון בפסק-הדין היא זו המקיימת באופן המיטבי את לשון הסעיף ואת תכליתו, בעוד שהפרשנות המוצעת על-ידי המבקשים היא אולי אפשרית (והיא אינה קובעת כי כך הדבר) אך היא מורכבת ומתרחקת מפְּשָט הטקסט. עוד קבעה הנשיאה נאור, כי הפרשנות שאומצה בפסק-הדין מגשימה לשיטתה את תכליתו הברורה של החוק: יצירת הקבלה וסימטרה בין מיסוי רווחי הון לבין קיזוז הפסדי הון, דהיינו לא לאפשר קיזוז של סכומים והפסדים שלא היו ממוסים לוּ היו רווחים. הנשיאה נאור דחתה את טענת התחולה הרטרואקטיבית של המבקשים, בקובעה, כי לא רק שמדובר בטענה ערעורית באופיָה ואשר כלל לא נטענה במסגרת הערעור, אלא שפסק-הדין לא שינה את המצב הנורמטיבי הקיים, שכּן כאשר בית-המשפט מפרש הוראה חקוקה הוא אינו יוצר דין אלא אך מצהיר על הדין הקיים.
כאמור, אתמול פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אור שרה בע"מ ואח'.
עניינו של פסק-הדין בשומות שהוציא המשיב (פשמ"ג) בצווים ל-13 המערערים (כבני משפחת קרסו) לגבי שנות-המס 2005 ו-2006 ובשומות שהוצאו לחלק מהמערערים לגבי שנות-המס 2007 ו-2008.
בתקופה הרלבנטית היו למערערות 1, 4, 6, 9 ו-12 – חברות משפחתיות ("החברות") שהמערערים 2, 5, 7, 10 ו-13 הינם הנישומים המיַיצגים שלהן – השקעות פיננסיות אשר כָּללו פיקדונות וניירות-ערך הנקובים במט"ח.
בקשר להשקעות אלו התעוררו מספר מחלוקות בין המערערים לבין המשיב:
האחת: בשנת-המס 2005 נצמחו לחברות הכנסות מהפרשי שער מהפיקדונות במט"ח וכנגד הכנסות אלו ביקשו המערערים לקזז הוצאות הפרשי שער שליליים שנוצרו להם באותם פיקדונות בשנות-המס 2003–2005. המשיב התנגד לקיזוז האמור.
השנייה: בשנת-המס 2006 נצמחו לחברות הכנסות מריבית על הפיקדונות שכנגדן ביקשו המערערים לקזז הפרשי שער שליליים. גם לקיזוז זה התנגד המשיב.
השלישית: בשנת-המס 2006 מימשו החברות ניירות-ערך הנקובים במט"ח וכתוצאה מכך נוצר להן הפסד הון. לטענת המשיב, יש לנטרל את ירידת שער החליפין של מטבע-החוץ בחישוב ההפסד כאמור.
והרביעית: לטענת המשיב, היה על החברות לכלוֹל את הפיקדונות הדולריים שהיו להם במסגרת "סיכום ההון" כאמור בסעיף 7 לחוק התיאומים, וזאת בשנת-המס 2007 בה חל עליהן חוק התיאומים. זאת, בהיותם "נכס קבוע" כמשמעותו בתוספת ב לחוק זה.
באשר לקיזוז הפרשי השער השליליים שנוצרו בשנות-המס 2003 ו-2004 כנגד הפרשי השער החיוביים בשנת-המס 2005 קבע השופט אלטוביה, כי היות שהחברות בחרו לנטרל בדו"ח ההתאמה לשנות-המס 2003 ו-2004 את הפרשי השער השליליים (כדי שלא להחיל עליהן את הוראות חוק התיאומים) אין לאפשר להן בדיעבד לקזז את אותם הפרשים שליליים.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי היה על החברות לדַווח על הפרשי השער השליליים בזמן אמת, וזאת כמתחייב מהוראות סעיף 8(ג) לפקודה; וכי אין לקבל את טענת החברות כאילו אותו סעיף 8ג חל רק על הפרשי שער חיוביים.
באשר לקיזוז הפרשי השער השליליים כנגד הכנסות הריבית קבע השופט אלטוביה, כי לאור הלכת מיכל בראל (עע"מ 7486/14) "הפרשי שער" ו"ריבית" הם שני מקורות הכנסה שונים שאינם נמנים על המקורות שהפסד מהם ניתן לקיזוז מכוח הוראות סעיף 28 לפקודה.
עם זאת, השופט אלטוביה השאיר בצריך עיון את הדיון בשאלה האם ניתן לראות בהפרשי שער שליליים כהוצאה הניתנת לניכוי מהכנסת ריבית בפיקדון הנקוב במט"ח (לגופו של עניין קבע השופט אלטוביה כי המערערים לא הציגו ראיות שילַמדו על הקשר בין מטבע-החוץ בו נקוב הפיקדון בו השקיעו החברות לבין שיעור הריבית בפיקדון האמור, וממילא לא הוכיחו שהחברות היו חייבות לשאת בסיכון שבירידת שער מטבע-החוץ כדי לקבל את שיעור הריבית שקיבלו בפועל על הפיקדון).
באשר לנטרול הפרשי השער השליליים בחישוב הפסדי ההון ממכירת ניירות-הערך חזר השופט אלטוביה על קביעתו בעניין נכסי ארקין (ע"מ 1575-09-12), לפיה יש להחיל את הסיפא להגדרת המונח "מדד" גם על חברה משפחתית, ועל-כן, ובהתאם להוראות סעיף 92 לפקודה, אין להתיר בקיזוז את ההפסד שנבע מירידת שער החליפין של המטבע בו נקובים ניירות-הערך שמכרו החברות בשנות-המס הרלבנטיות.
יצוין, כי השופט אלטוביה לא התייחס בניתוחו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מוזס ואח' (ע"א 3555/15) אליו התייחסנו בראשית הדברים.
באשר להכללת הפיקדון במסגרת ה"נכסים הקבועים" הקבועים בתוספת ב' לחוק התיאומים קבע השופט אלטוביה, כי אין לקבל את טענת המערערות לפיה נכס יסוּוג כ"נכס קבוע" לפי חוק התיאומים רק כאשר הוא מקבל "בפועל הגנה אינפלציונית" ומשהפיקדונות לא הניבו הפרשי שער בשנת-המס, נכסים אלה לא זכו להגנה באותה שנה, וממילא אין הצדקה לסַווגם כנכס קבוע. זאת, לא רק מהטעם שבחלק הפיקדונות היו בפועל רווחים אלא מהטעם הנוסף שכאשר ביקש המחוקק להחריג נכסים מסוימים מהגדרת "נכס קבוע" בגין תוצאה או שינוי במדד עשה זאת במפורש (בפרט 5 לתוספת ב'), ומשלא עשה כן ביחס לפיקדון במטבע-חוץ, אין אלא להניח שראה בפיקדון כאמור "נכס קבוע" בין אם הייתה עלייה בשער החליפין ובין אם הייתה ירידה.
על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל (בהסכמת השופטים ג' קרא וי' אלרון) קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, התייחס השופט הנדל לשאלה כיצד יש לחשב את רווח ההון הריאלי הנובע לחברה משפחתית במכירת ניירות-ערך, תוך שהוא מציין כי זו אחת משתי הסוגיות שהוכרעו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ושלגביהן הוגש הערעור.
השופט הנדל קבע – תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסקי-הדין שדנו במיסוי חברה משפחתית – כי יש להפריד בין שלב חישוב ההכנסה החייבת, בו חלים כללי החברה (הרגילה) לבין שלב חישוב חבות המס בו עשויים לחול כללי היחיד לפי העניין. בהתאם, הוסיף השופט הנדל וקבע, כי בשלב הראשון יש לקבוע מהי הכנסתה החייבת של החברה המשפחתית, כאשר בשלב זה שולט משטר מס תאגידי ועל-כן חישוב רווח ההון הריאלי ייעשה לפי הגדרת "מדד" הרלבנטית לחברה; ואילו בשלב השני תיקָבע חבות המס או אז עשוי לחול משטר המס של היחיד, תוך בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה.
לאור האמור, קבע השופט הנדל, כי יש לקבל את הערעור בכל הקשור לסוגיה הראשונה שבמחלוקת ולקבוע כי המדד הרלבנטי לחישוב רווח ההון הריאלי של החברות המשפחתיות הוא מדד המחירים לצרכן, הרלבנטי לחברה.
נציין, כי דרך הילוכו של השופט הנדל אינה, בכל הכבוד, ברורה לנו. שהרי השְאֵלה שבמחלוקת הייתה האם חברה משפחתית זכאית לקזז הפסד הון במכירת ניירות-ערך אם הפסד זה נובע, כולו או חֵלקו מירידת שער המטבע ולא כיצד יש לחשב את רווח ההון הריאלי בידי חברה משפחתית (הגם שהשְאֵלה הראשונה נגזרת מהשנייה). יתרה מזאת, השופט הנדל לא התייחס בהקשר זה לפסק-הדין בעניין מוזס ואח' שהוזכר לעיל למרות שבאותו עניין עמדתו של בית-המשפט העליון (במסגרת הערעור של ארקין ואח') הייתה שונה.
השופט הנדל המשיך ונדרש לסוגיה השנייה שכלפיה הופנה, לדבריו, הערעור והיא האפשרות לניכוי או קיזוז הפסד מירידת שער המטבע מול הכנסה מריבית בפיקדון במטבע-חוץ.
באשר לשאלת זכאותן של החברות לנַכּוֹת את הפרשי השער כהוצאה אל מול ההכנסה מריבית קבע השופט הנדל, כי הפרשי שער הפטוּרים ממס, ככלל, אינם מהווים הוצאה הניתנת לניכוי במישור הפירותי. לדבריו, חיסרון הכיס שנוצר למערערים בפועל מהפרשי השער אינו עולה לכדי הוצאה המותרת בניכוי כנגד ההכנסה מריבית על-פי תנאי סעיף 17 לפקודה. עוד ציין השופט הנדל, כי למרות שהמחוקק חוקק את סעיף 17(1)(א) לפקודה המתיר ניכוי הפרשי הצמדה במקרה של הלוואה, הוא לא עשה זאת ביחס לפיקדון, מה גם שבכל הקשור לפיקדון אין מדובר בהוצאות מימון אלא בסיכון שנָטל הנישום כשבחר להחזיק במט"ח. השופט הנדל הוסיף וציין, כי לפי סעיף 9(13) לפקודה, לוּ הפרשי השער בענייננו היו חיוביים הם היו פטוּרים ממס; וכי הגם שבכל הנוגע לניכוי הוצאות לא קבוע הכְּלָל הדורש חיוב במס לוּ היה מדובר בהכנסה (בדומה לכלל החָל בעניין קיזוז הפסדים) הרי שאין להתיר את ההוצאה לאור הוראות סעיף 18(ג) לפקודה.
באשר לטענת המערערים לקיזוז ההפסד שנוצר מירידת שער המטבע אל מול ההכנסה מריבית, קבע השופט הנדל, כי אין לקבל טענה זו ולוּ מהטעם שבעניין בראל (עע"מ 7486/14) נפסק כי ריבית והפרשי הצמדה הינם שני מקורות שונים והמשמעות היא שהם אינם ניתנים לקיזוז לפי סעיף 28 לפקודה.
עוד קבע השופט הנדל, כי אין לקבל את התזה המוצעת על-ידי המערערים של קיזוז "הפסד תוך מקורותי" (דהיינו, שניתן לקזז הפסד מול הכנסה בין שני תתי-מקורות כגון ריבית והפרשי הצמדה מאחַר ששניהם משתייכים לאותה קטגוריה הקבועה בסעיף 2(4) לפקודה), שכּן ניתן לקזז הפסד רק מאותו מקור אף אם מדובר בתת-מקור כגון דיבידנד, ריבית או הפרשי הצמדה. "כל אחד מאלה מהווה מקור בפני עצמו."
השופט הנדל הוסיף וקבע, כי לשונו של סעיף 28 לפקודה אינה כוללת הפסד מעסקה בעלת אופי מסחרי כהפסד המותר בקיזוז ואף מסתמן שהיא אינה מותרת בקיזוז לפי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ברנר (עמ"ה 155/97) ופסק-הדין של בית-המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין דמארי והירשזון (דנ"א 2308/15) (פס' 25 לפסק-דינה של הנשיאה דאז מ' נאור). לעומת זאת, ציין השופט הנדל, בנוגע לעסק אקראי, בשונה מעִסקה, כן הוכרה בפסיקה (עניין א.ח.א גולדשטיין) האפשרות לקיזוז.
לבסוף, ציין השופט הנדל, כי מֵעבר לקביעה שריבית והפרשי הצמדה הינם מקורות נפרדים, מסקנתו מבוססת על בסיס נוסף והוא כי רווח שהיה מופק מהפרשי שער חיוביים לא היה חייב במס ועל-כן אין להתיר בקיזוז את הפרשי השער השליליים כהפסד, וזאת למרות הבדלי הניסוח בין סעיף 28 ("אילו היה ריווח היה נישום לפי פקודה זו") לבין סעיף 92 ("אילו היה ריווח הון היה מתחייב עליו במס"). בעניין זה, הפנה השופט הנדל, בין היתר, לפסק-הדין בעניין מוזס ואח'.
על רקע האמור, דחה השופט הנדל את הערעור בסוגיה השנייה.