חוזר בנושא מיסוי פעילות במטבעות וירטואליים
לאחַר שפרסמה את טיוטת החוזר, פרסמה רשות המסים את החוזר המקצועי (קישור לחוזר) המַסדיר מיסוי הכנסות שהתקבלו בקשר עם פעילויות המערבות מטבעות וירטואליים, כגון: הביטקוין והלייטקוין.
על-פי החוזר, המטבעות הווירטואליים אינם מהווים "מטבע" או "מטבע חוץ" לעניין חוק בנק ישראל ומשכך גם לעניין פקודת מס הכנסה, ובהתאם יש לראות בהם בגֶדר "נכס" כמשמעותו בסעיף 88 לפקודה שהרווח ממכירתם חייב במס רווחי הון (זולת בידי מי שמדובר לגביו בהכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודה).
החוזר מתייחס גם לשימוש במטבע וירטואלי לצורך רכישת נכס או שירות, אשר מהווה על-פי החוזר עסקת חליפין; וכן להשלכות מע"מ הגלומות בשימוש/מכירה של מטבע כאמור.
קיזוז מס תשומות בידי חברת החזקות
במבזק מיום 13.4.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אמיליה פיתוח (מ.עו.פ) בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בשאלת זכאותה של המערערת, חברת החְזקות, לנַכּוֹת מס תשומות הגלום בהוצאות הנהלה וכלליות בהן עמדה, וזאת בטענה, כי התשומות שימוש בעשיית עסקות חייבת במע"מ – מתן שירותי ניהול לתאגידים המוחזקים.
המשיב (מנהל מע"מ גוש דן) הסכים להתיר בניכוי , לגבי חלק מן התשומות, רבע מסכום המס בלבד; ואילו לגבי החלק האחר, הוא שלל את ניכוי המס לחלוטין. מכאן הערעור.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין) (אך ראו סעיף 78 לפסק-הדין ביחס לשלוש תשומות ספציפיות).
השופט קירש קבע, כי לאחַר בחינת מכלוֹל נסיבות המקרה על-פי הראיות שהובאו לפניו מתבקשת המסקנה כי המערערת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע המוטל עליה כדי להראות שעיקר השימוש בתשומות הכלליות היה לשם הפקת דמי ניהול או תמורה ישירה אחרת כנגד מתן שירות לחברות המוחזקות (דהיינו, לשם עריכת עסקות חייבות במס) ולא לשם שימוש והשבחת השקעותיה בתור בעלת שליטה.
כך, לא התקיים מערך ממצה ומסודר של הסכמי ניהול או ייעוץ בין המערערת לבין כל החברות המוחזקות; לא הוכח מודל עסקיו לפיו חברת אם מתפעלת בכוחות עצמה את עסקיהם של התאגידים האחרים באשכול אשר אין להם הנהלה נפרדת ומיומנוּת; ובחלק גדול מהנושאים המצביעים על עיסוק בענייני החברות המוחזקות מעורבוּת המערערת באה לידי ביטוי במעשיו של מנכ"ל המערערת עצמו, אלא שהעסקתו כלל לא הייתה כרוכה בהוצאת תשומות החייבות במס.
השופט קירש הוסיף ונדרש לטענת המערערת לפיה בעקבות עמדת רשות המיסים בעניין גזית גלוב (ע"ש 1150/06), חל על המשיב השתק שיפוטי והוא מנוּע מלנקוט כאן עמדה הפוכה (לשיטת המערערת, המשיב עצמו דָגל בעניין גזית גלוב בהרמת מסך באופן שהפעילות העסקית של החברות המוחזקות מיוחסת לחברת האם, והיקש בענייננו יביא לכך שתיוחס למערערת פעילות תעשייתית ומסחרית (המתנהלת בידי החברות המוחזקות) כך שללא ספק היא תהיה זכאית לנַכּוֹת את כל התשומות): לדבריו, לא רק שקביעת בית-המשפט המחוזי הייתה ביחס לחברת גזית גלוב עצמה, אלא שערעור החברה התקבל באופן חלקי בבית-המשפט העליון (ע"א 4756-09) כך שעמדת המשיב בתיק ההוא ממילא לא אוּמצה, מה גם שמפסק-הדין של בית-המשפט העליון עולה, כי כבר אז לא דָבקה המדינה בטיעוניה המקוריים שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי.
לבסוף, נדרש השופט קירש לטענת המערערת לפיה השומה בהסכם שנערכה לשנים 2003 עד 2007 (ולפיה הותרו בניכוי 2/3 מהתשומות הכלליות) מחייבת את המשיב גם לגבי תקופת החיוב הנדונה שכּן לא חל כל שינוי בנסיבות העשוי להצדיק סטיייה מעמדתו הקודמת של המשיב: השופט דחה טענה זו בקובעו, כי השומה מתייחסת במפרש לתקופה מוגבלת ואין בה כל רמז כי היא אמורה לחול גם על תקופות שומה עתידיות. עוד קבע השופט, כי שומה זו אינה מחייבת את המשיב (או את המערערת עצמה) מֵעבר לתקופות אליהן היא מתייחסת במפורש ואין בה כל בסיס להסתמכות מצדה של המערערת לגבי דיווחיה העתידיים.
על פסק-הדין הגישה העוררת ערעור לבית-המשפט העליון.
ברם, בעקבות הצעת בית-המשפט (המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים נ' סולברג וד' מינץ) חזרה בה העוררת מן הערעור וזה נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).
פסק-הדין בעניין אלי טביב
במבזק מיום 13.3.2017 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין בערעור שהגיש אלי טביב על החלטת המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב 3) לפעול כנגדו בהתאם לסמכותו מכוח סעיפים 106(ב)(1) ו-(ב2) לחוק מע"מ שמכוחם ניתן לגְבוֹת חוב מע"מ ממי שהועברו אליו נכסים של החייב במס. זאת, ביחס לחוב מע"מ של החברה לניהול מועדון הפועל כפר סבא (1995) בע"מ ("חברת הניהול") שהייתה בבעלותו.
לטענת טביב, הכספים שהועברו אליו מחברת הניהול הם החזר מקצת מהלוואת הבעלים שהוא העמיד לרשותה במשך השנים.
המשיב, לעומת זאת, טען, כי בידיו הסמכוּת לגְבות את החוב מהמערער, נוכח התקיימותם של רכיבי סעיף 106 לחוק ולפיהם חברת הניהול חייבת חוב סופי למשיב, היא העבירה כספים לבעל מניותיה הוא המערער עִמו יש לה יחסים מיוחדים ולא נותרו לה אמצעים בישראל לפירעון חובה כלפי המשיב.
בראשית הדברים, סָקר השופט ד"ר סטולר בהרחבה את הוראות החוק הרלבנטיות.
לאחר מכן, נדרש השופט ד"ר סטולר לטענות טביב לפיה במועד הרלבנטי לא היה מדובר בחוב סופי וכי לא התקיימו התנאים האחרים הנדרשים להחלת הוראות החוק הרלבנטיות תוך שהוא דוחה את מלוא הטענות האמורות.
על פסק-הדין הגיש טביב ערעור לבית-המשפט העליון וביום 19.2.2018 התפרסם פסק-דין מותנה בערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון (השופטים נ' סולברג, ע' ברון וד' מינץ) החליט על הפחתה מן הסכום שחויב בו המערער, באופן שהמשיב יחזיר לו סך של 250,000 ש"ח.
פסק-הדין הותנה בכך שבתוך שבוע-ימים ממועד נתינתו לא תוגש מאת מי מהצדדים הודעה על אי-הסכמה.