במבזק מיום 13.3.2017 (קישור למבזק) נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין פלוני נ' פקיד שומה אשקלון (ע"א 3328/15).
כזכור, עניינו של פסק-הדין בשומות שהוצאו לפלוני לשנות-המס 2005–2007 ("שנות-המס") בגדרן הוגדר כתושב ישראל וחויב בתשלום מס בסכום משוער של 830 מיליון ש"ח.
המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור על הקביעה לפיה הוא היה תושב ישראל בשנות-המס ועל סכום המס בו חויב, אך בית-המשפט דחה את הערעור תוך שהוא קובע, כי בשנות-המס מרכז חייו היה בישראל.
פלוני ערער על פסק-הדין לבית-המשפט העליון. בערעורו, חזר פלוני וטען, כי מרכז חייו במהלך שנות-המס לא היה בישראל. לחלופין, טען פלוני, כי על-סמך העובדה שהוכר כתושב-חוץ במשך קרוב לעשור עוֹבר לשנות-המס, יש להכיר בו בשנות-המס כתושב-חוזר כמשמעות מונח זה בסעיף 14 לפקודה.
בית-המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא דוחה, בין היתר, את טענתו החלופית של פלוני שלפיה יש להכיר בו כתושב חוזר, וזאת בנימוק כי "הכרתו כ'תושב חוץ' בשומות לא יכולה להיחשב כהכרה מהותית בו לצורך מתן הטבת מס או פטור ממס, שעה שהיא בוצעה על-יסוד הצהרתו, ללא הליך שומה וללא בחינה או קביעה פוזיטיבית לגבי סטאטוס התושבות שלו" (פס' 25 לפסק-הדין).
על רקע קביעה זו, הגיש פלוני בקשה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין, תוך שהוא טוען, כי פסק-הדין הפך את ההלכה הנוהגת בנוגע לתוקפה של שומת מס שהתיישנה ולהשפעתה על שנות-מס עתידיות. עוד טען פלוני, כי ההלכה הקודמת שנסתרה בפסק-הדין היא ששומת מס שהתיישנה היא בעלת תוקף סופי ומחיֵיב לא רק לעניין שנת-המס שהתיישנה, אלא גם לעניין שנות-מס עתידיות; וכי העובדה שבית-המשפט לא הכיר בו כתושב חוזר – אף שבשנים שקדמו לשנות-המס הוא הוכר כתושב-חוץ בשומות המס שהתיישנו, ובשנות-המס הוא הוכר כתושב ישראל – מַצביעה על שינוי ההלכה הנזכרת בכך שהיא אינה מקבלת את הקביעוֹת לגבי מקום מושבו בשומות המס שהתיישנו.
הנשיאה נאור קבעה, כי במקרה דנן ישנו קושי בטענת המבקש שלפיה בית-המשפט קבע הלכה חשובה בפסקה קצרה מפסק-הדין; וכי בית-המשפט לא קבע בפסק-הדין כל הלכה באופן מפורש אלא לכל היותר הוסיף נדבך נוסף או פיתוח הִלכתי בפסיקה העוסקת בסוגיות של התיישנות, של השתקים ושל אפשרותה של רשות המסים כרשות מינהלית לשנות ולתקן את החלטותיה.
הנשיאה נאור הוסיפה וציינה, כי בָּחנה את הפּסיקה שאליה הפנה המבקש ולא קיימת סתירה בינה לבין פסק-הדין מושא הבקשה; וכי בכל אלה (דהיינו, הן פסקי-דין שאליהם הפנה המבקש והן פסק-הדין מושא הבקשה) כלל לא נקבעה הלכה גורפת, דבר המחזק את המסקנה שאין מקום להורוֹת על קיומו של דיון נוסף בענייננו.