המערערת, איי.פי.אף יזמות והשקעות בע"מ, העוסקת בתחום הנדל"ן, רכשה בשנת 2006 את מרבית הזכויות בבניין המצוי בתל-אביב. בבניין היו דירות מגורים ויחידות מסחריות אשר הושכר לצדדים שלישיים.
כעבור כשלוש שנים, בשנת 2009, מכרה המערערת את זכויותיה בנכס.
בעת רכישת הזכויות המערערת לא פעלה לפי תקנות מע"מ ולא הוציאה חשבונית עצמית בגין הרכישה. זאת, למרות שהרכישה הייתה מאנשים פרטיים (שאינם "עוסקים").
לטענת המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב 1), מכירת הדירות חייבת במע"מ לפי הוראות סעיף 5(ב) לחוק מע"מ, וזאת מהטעם שהנכס נרכש מאנשים פרטיים ונמכר לאנשים פרטיים אחרים.
המערערת לא חולקת על תחולתו העקרונית של סעיף 5(ב) לחוק אך טוענת, כי המכירה פטורה ממע"מ בהתאם להוראות סעיף 31(4) לחוק מע"מ. זאת, מפני שהדירות היו מושכרות למגורים, כך שבגין רכישתן של הדירות המערערת לא הייתה זכאית לנַכּוֹת מס תשומות.
כאן חוֹלק המשיב וטוען, כי המערערת הייתה זכאית לנַכּוֹת מס תשומות בגין רכישת הדירות וזאת לנוכח תוכניותיה לפַנות את הדיירים, להרוס את הבניין הקיים, ולבְנות ולמכור בניין חדש תחתיו. לתמיכה בטענה זו, הפנה המשיב לשתי החלטות מיסוי: החלטה 8/11 (קישור להחלטה) והחלטה 1254/14 (קישור להחלטה).
השופט קירש בָּחן את נסיבות המקרה וקבע, כי היות שהבניין הושכר כל תקופת הבעלוּת קשה להגדיר שימוש זה כשימוש שולי אשר היה מאפשר למשיב להתיר ניכוי מס תשומות בעת רכישת הנכס, אילו היה נדרש לעשות כן בעת הרכישה ובהתאם לאמת המידה הקבועה בסעיף 41 לחוק מע"מ.
השופט קירש הוסיף ונדרש לשתי החלטות המיסוי ובפרט להחלטה 8/11 הרלבנטיות יותר לענייננו, וקבע, כי המקרה הנוכחי אינו תואם את הדרישות המנויות באותה החלטה, וממילא קשה לקבל את טענת המשיב כי לפי מדיניות רשות המיסים ואפן פירוש הוראות סעיף 41 לחוק על-ידי המשיב, מותר היה למערערת לנַכּוֹת מס תשומות בקשר לרכישת הבניין בשנת 2006.
יצוין, כי המשיב לא התייחס בטענותיו לעובדה שהמערערת לא הוציאה חשבונית עצמית בעת רכישת הבניין, כמתחייב מהוראות תקנות מע"מ, וממילא גם בית-המשפט ראה עצמו משוחרר מלהדרש לסוגיה זו (ראו סעיף 50 לפסק-הדין).
תשומת לבכם לניתוחו של השופט קירש ביחס להוראות סעיף 41 לחוק מע"מ ותקנה 18 לתקנות מע"מ (ראו סעיף 28 לפסק-הדין).