פסק-הדין בעניין בר חיים
המערער 2, ארז יעקב בר-חיים, הינו הבעלים של חברה העוסקת בטקסטיל בשם ברייטקס, ממנה הוא מושך משכורת. במקביל, הקים המערער 2 את החברה המערערת 1, העוסקת בהשכרת מבנה בתל-אביב, ורשם אותה כחברה משפחתית לצורכי מס.
במשך השנים 2006–2009 קיזז המערער את הפסדיה של החברה המשפחתית כנגד המשכורות שמשך מהחברה האחרת.
לטענת המשיב, מדובר בהפסדים שמקורם בהכנסה לפי סעיף 2(6) לפקודה, דהיינו אין מדובר בהפסדים מעסק, וממילא לא ניתן לקזזם כנגד הכנסותיו ממשכורת.
מחלוקת נוספת נתגלעה ביחס לשאלה, האם ניתן היה לראוֹת בחברה כחברה משפחתית לצורכי מס בשנת 2006. זאת, לאור העובדה שהבקשה הרלבנטית הוגשה בחודש יוני 2006, קרי: לאחַר שחָלפו יותר משלושה חודשים למן מועד התאגדותה (30.11.2005) (כנדרש בחוק). לטענת המערערים, פעילותה של החברה הֵחלה רק ביום 21.5.2006 ורק מאותו מועד נפתח לה תיק אצל המשיב, וממילא לא היה ניתן לבקש לראוֹת בה חברה משפחתית לפני כן.
בנוסף לאמוּר, המערערים טענו שיש לקבל את הערעורים על הסף, היות שהרכזת בתיק נטלה חלק גם בשלב א' של הליכי הדיונים, וזאת בניגוד להוראות סעיף 150א לפקודה (לפיהן "מי שערך את השומה לא ידון עליה").
השופט אטדגי בָּחן את נסיבות המקרה וקבע, כי המערערים לא עמדו בנטל לשכנע כי פעילות ההשכרה של החברה המשפחתית הגיעה כדי עסק.
באשר לשאלת סיוּוגה של החברה כחברה משפחתית בשנת 2006 קבע השופט אטדגי, כי לא שוכנע שלא ניתן היה לפתוח תיק לחברה אצל המשיב קודם לתחילת פעילותה ולדַווח על חוסר פעילות, ועל-כן יש לראוֹת בחברה כמשפחתית רק משנת 2007.
השופט אטדגי נדרש לטענת המערערים לפיה יש לקבל את הערעורים על הסף לאור מעורבוּת הרכזת בשלב א', וקבע, כי אין בהוראות סעיף 150א לפקודה כדי לחיֵיב ניתוק מוחלט בין עורך השומה לבין הגורם שדן בהשגה, הגם שבענייננו מוטב היה לרכזת לפעול בשונה מהדרך שבה נהגה. עם זאת, השופט אטדגי הוסיף וקבע, כי אין בפגם זה כדי לגרום לביטול השומה, ולכל היותר היה בו – אילו עניין זה היה נדוֹן בתחילת ההליך – כדי להורוֹת על החזרת העניין לדיון מחוּדש אצל המשיב; וכי לאחַר שהערעורים נדונו והתבררו בהרחבה בבית-המשפט, ודאי שאין עוד טעם בהחזרת העניין לדיון מחודש אצל המשיב.
פסק-הדין בעניין שרגא בירן
עניינו של פסק-הדין בשאלת סיוּוגן של דמי שכירות שקיבל המערער מהשכרת דירות שבבעלותו כהכנסה פסיבית או שמא כהכנסה מעסק, וזאת לעניין תחולתן של הוראות סעיף 122 לפקודת מס הכנסה (מס בשיעור 10% על דמי השכירות).
השופט דורות ניתח את המבחנים השונים שהותוו בפסיקה ביחס להבחנה בין הכנסה מדמי שכירות שהינה פסיבית באופיָה (דהיינו, נכללת בהוראות סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה) לבין הכנסה כאמור שמגיעה כדי עסק, וקבע, כי במקרה דנא מדובר בהכנסה פסיבית שבשלהּ היה המערער זכאי לשלם מס בשיעור 10% בהתאם להוראות סעיף 122 לפקודה.