עניינו של פסק-הדין בטענת העותר, דמיטרי בארד, כי יש למסות את טובת ההנאה הגלומה, לטענתו, בקביעוּת בעבודה, באופן שעובד הנהנה מקביעוּת בעבודה ישלם תוספת מס על הכנסתו, וזאת מֵעבר לשיעור המס המשולם על-ידי עובד לא קבוע בגין שכר זהה.
בית-המשפט העליון, מפי השופט מ' מזוז (בהסכמת השופטות א' חיות וע' ברון), דחה את העתירה (קישור לפסק-הדין).
השופט מזוז קבע, כי הגם שהמושג "טובת הנאה" המנוי בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה הוא אכן מושג רחב מאוד, יש למסות "טובת הנאה" שקיבל עובד ממעבידו רק מקום שהיא בגֶדר "הכנסה", דהיינו טובת הנאה שהיא למעשה הכנסה מוסווית המחליפה תשלום כספי ישיר שניתן לייחֵס אותה לעובד, כגון: החזקת רכב או טלפון שהשימוש בהם אינו מוגבל לצרכי העבודה בלבד; וכי לא כל "טובת הנאה" הנלווית לעצם הכהונה בתפקיד או במשרה הם בגֶדר "הכנסה", כגון: יוקרה מקצועית ומעמד חברתי הנלווים לכהונה בתקידים מסוימים.
לגופו של עניין, קבע השופט מזוז, כי ניתן אולי לראוֹת בקביעוּת בעבודה כ"טובת הנאה" במובנו הלשוני הרחב של מושג זה, אך זו בוודאי אינה, כשלעצמה, בגֶדר "הכנסה".