עניינו של פסק-הדין בטענת המערערת לפיה יש להתיר לה בניכוי הוצאות חשבונאיות בגין הקצאת אופציות לעובדים הניתנות למימוש למניות חברת האם שלה באמצעות נאמן במסלול רווח הון כאמור בסעיף 102 לפקודה וכן הוצאות נוספות (הוצאות שאינן מותרות בניכוי לפי סעיף 18 והוצאות עודפות) ("ההוצאות הנוספות") אשר נכללו בבסיס העלות לצורך חישוב רווחיה על-בסיס שיטת Cost Plus.
לשיטת המערערת, סעיף 102(ד)(2) לפקודת מס הכנסה – הקובע, כי לא תותר לחברה הוֹצאה בעת מכירת המניה על-ידי עובד שהוקצתה לו מניה במסלול רווח הון – אינו מתייחס כלל לשאלה אם ניתן לנַכּוֹת את ההוצאה בעת הענקת האופציות או המניות לעובד או במהלך תקופת ההבשלה. דהיינו, יש להבין את אותו סעיף כעוסק אך ורק בזכותו של המעביד לנַכּוֹת מהכנסתו החייבת הוֹצאה במועד מכירת המניה ותשלום המס על-ידי העובד.
באשר להוצאות הנוספות, גרסה המערערת, כי יש להתיר את ניכויָן למרות הוראות סעיפים 18 ו-31 לפקודה, שכּן הוצאת אלו נכללו בבסיס העלות ושימשו במישרין לייצור הכנסה.
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור.
השופט ד"ר בורנשטין ניתח את הוראות סעיף 102(ד)(2) לפקודה וקבע, כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה הוראות אלו אינן קובעות הֶסדר ממצה לניכוי ההוצאה ואין הן מונְעות מהמערערת לנַכּוֹת את ההוצאה במועד ההקצאה. זאת, הן לאור לשון הוראות אלו והן לאור תכליתן ובכלל זאת האיזון המתחייב בין שיעור המס המוטב המוקנה לעובדים במסלול רווח הון לבין שלילת ניכוי ההוצאה בידי החברה המקַצה.
השופט ד"ר בורנשטין המשיך ונדרש להוצאות הנוספות וקבע, כי אף בעניין זה הצֵדק עם המשיב ואין להתירן בניכוי.