המערער הועסק כסמנכ"ל הנדסה וטכנולוגיה בחברת פרטנר תקשורת בע"מ משנת 2002 ("החברה") ועד לשנת 2011.
עם תחילת עבודתו חתם על מסמך תנאי העֲסקה הכולל נספח "התחייבות לשמירת סודיות ואי תחרות" בגדרו התחייב שלא להתחרות בחברה בתקופת עבודתו ובמשך 12 חודשים מסיום העֲסקתו תוך שהובהר באותו מסמך כי התמורה המשולמת מביאה בחשבון אף את התחייבותו זו לאי-תחרות.
בשנת 2004 נחתם בין המערער לבין החברה הסכם העֲסקה נוסף, שכָּלל אף הוא הוראה בדבר התחייבות לאי-תחרות, וזאת למשך 24 חודשים מסיום העֲסקתו.
בחודש אוגוסט 2009 נמכרו מניות החברה והַשליטה בה הועברה לגורם אחר. באותו מועד נחתם בין המערר לבין החברה "הסכם שימור" במסגרתו התחייב המערער להמשיך ולעבוד בחברה. נקבע, כי אם ימשיך לעבוד בחברה במשך 12 חודשים יהיה זכאי לתמורה בסך 220,000$ ואם 24 חודשים, 220,000$ נוספים. הסכם השימור כָּלל הוראה בדבר אי-תחרות ולפיה התקבולים הנ"ל אף מהווים תמורה בגין התחייבות לאי-תחרות במשך 24 חודשים מסיום העֲסקתו בהתאם להתחייבותו בהסכם ההעסקה.
ביום 13.10.2010 נחתם בין המערער לבין החברה מסמך סיכום תנאי סיום העסקתו, לפיו המערער יסיים עבודתו בחברה ביום 17.2.2001. באותו יום נחתם "הסכם בדבר סודיות ואי תחרות" בו נקבע, כי המערער חוזר ומאשר התחייבותו לאי-תחרות כאמור בהסכם העסקתו שנת 2004 וזאת במשך שנה ממועד סיום העסקתו, וכי בתמורה להתחייבותו יהיה זכאי למענק מיוחד בסך 866,830 ש"ח וכן למענק בסך 440,000$ שמחציתו כבר שולם ביום 1.4.2010 ואילו המחצית האחרת תשולם בתוך 7 ימים ממועד חתימת המסמך.
בדו"חות השנתיים שהגיש המערער לשנות-המס 2010 ו-2011, דיווח המערער על שני התקבולים בסך 220,000$ כל אחד ועל התקבול בסך 866,830 ש"ח כרווח הון.
החברה, לעומת זאת, דיוְוחה על כל התשלומים הנ"ל כמשכורת ותשלומים החייבים בשיעורי מס רגילים וניכתה אותם כהוצאה שוטפת מהכנסתה, תוך שהיא מנכה במס במקור בגינם לפי שיעור המס החָל על הכנסת עבודה.
המשיב קבע, כי מדובר בתשלומים המהווים הכנסה פירותית ולא רווח הון, תוך שהוא מַפנה, בין היתר, לעובדה שהמערער הֵחל לעבוד בחברת אריקסון ישראל בע"מ – ספקית טכנולוגיה ושירותים לחברות בשוק הסלולארי – עם סיום העסקתו בחברה, דהיינו בחודש פברואר 2011 (בעדותו מסר המערער כי קיבל על כך אישור מהחברה).
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור.
השופט ד"ר בורנשטין נדרש לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין נסים (ע"א 2640/11) וקבע, כי יישומו של פסק-הדין האמור מחייב את המסקנה כי למעט במקרים חריגים ביותר, יש לסוַוג תשלום המשולם לעובד בגין התחייבותו לאי-תחרות כהכנסה פירותית ולא כרווח הון.
עוד קבע השופט ד"ר בורנשטין כי אין לקבוע מסמרות בשאלה מהם אותם מקרים חריגים ומיוחדים, אך ברי כי בראש ובראשונה נדרש כי יהיה בידי הנישום לשכנע שהתשלום שקיבל ממעבידו בגין התחייבותו שלא להתחרות בו אינו תחליף או מסווה להכנסת עבודה.
לגופו של עניין, קבע השופט ד"ר בורנשטין, כי התשלומים שקיבל המערער מהחברה מהווים הכנסת עבודה.