עניינו של פסק-הדין בשאלת זכאותו של העורר, אברהם גרובר, לפטוֹר ממס על השבח במכירתן של שתי דירות מכוח סעיף 6א לחוק מיסוי מקרקעין (הגדלת ההיצע של דירות מגורים – הוראת שעה), התשע"א–2011 ("הוראת-השעה"),* כנוסחו לאחַר תיקונו במסגרת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשע"א–2011 ("התיקון להוראת-השעה").**
נזכיר, כי במסגרת אותו סעיף 6א נוספה האפשרות למכוֹר בתקופה 1.8.2011–30.6.2013 דירת מגורים שאינה "דירת מגורים מזכה" בפטוֹר ממס שבח בכפוף למספר תנאים מצטברים ובכללם התנאי לפיו על הסכם המכירה לכלוֹל הוראה לפיה על הדירה לשַמש למגורים במשך שנתיים רצופות לפחות ושלרוכש ידוע, כי יחויב בתשלום מס רכישה בשיעור 15% (משווי המכירה של הדירה) אם לא יתקיים תנאי המגורים כאמור.
המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, לא קיבל את הצהרת העורר וקבע, כי אינו זכאי לפטוֹר ממס שבח, בטענה כי לצדדים היה ידוע שהדירות אינן מיועדות למגורים וכי בהסכמי המכר לא נקבע כי תשמשנה למגורים. בהתאם, חויב העורר במס שבח; ואילו רוכש הדירות חויב במס רכישה בשיעור 5% בלבד (כאמור בסעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין ובתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה–1974) כך שהוחזר לו ההפרש בין מס הרכישה בשיעור 15% ששילם לבין המס האמור.
ועדת-הערר (יו"ר הוועדה השופט ר' סוקול וחברי הוועדה רו"ח ג' יחזקאלי-גולן ורו"ח ש' פסטנברג) דחתה את הערר.
לאחַר סקירת הרקע החקיקתי של הוראת-השעה והתיקון להוראת-השעה, קבעה הוועדה, כי על-פי הראיות שהוצגו בפניה לא נכללה בהסכמי המכר כל התחייבות מפורשת בכתב של הקונה לפיה הדירה תשמש למגורים במשך שנתיים לפחות; כי מעולם לא ניתנה התחייבות כזו ואף לא הייתה כוונה מפורשת של הקונה לשנות את השימוש בדירות ממשרדים למגורים; וכי בהצהרות שהוגשו על-ידי הקונה למשיב צוין במפורש כי הדירות אינם מיועדות למגורים.
הוועדה הוסיפה וקבעה, כי אין לקבל את טענת העורר לפיה יש בהצהרת הקונה בהסכמי המכר – לפיה ידוע לו כי המוכר מבקש פטוֹר ממס שבח על-פי הוראת-השעה והוא יודע על הסנקציה הקבועה בהוראת-השעה אם לא ישתמש בדירה למגורים – כדי להצביע על קיומה של התחייבות כנדרש בסעיף 6א להוראת-השעה. זאת, לאור העובדה שהקונה לא נתן מעולם ולא התכוון לתת כל התחייבות להשתמש בדירות למגורים, כאמור.