המערערת שהינה אזרחית ישראלית, נשואה ואם לשני ילדים, הֵחלה לעבוד בחברת צים ("צים") בשנת 2004.
בשנת 2005 הוצע למערערת לעבור ולעבוד בחברה בת של צים ("גולדסטאר") שמקום מושבה בהונג קונג.
בינואר 2006 עזבו המערערת ובני משפחתה (בעלה של המערערת וילדיה) להונג קונג, שם עבדה המערערת עד אוגוסט 2008, אז חזרו המערערת ומשפחתה לישראל.
במהלך כל שהותה בהונג קונג, קיבלה המערערת את שכרה גם באמצעות צים, כאשר האחרונה התייחסה למערערת כתושבת ישראל שעובדת בחו"ל וניכתה לה מס במקור מיגיעה אישית שהופקה או נצמחה מחוץ לישראל. במקביל שילמה המערערת מס בהונג קונג שקוזז מהמס ששולם בישראל.
עם שובה ארצה, ומאחר שסברה כי אינה חייבת במס בישראל על הכנסותיה מעבודתה בחו"ל, הגישה המערערת בקשה להחזר מס בגין השנים 2006–2007.
המשיב, פקיד-שומה חיפה, דחה את הבקשה, בטענה כי המערערת נחשבה השנים אלו לתושבת ישראל.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, קיבל את הערעור.
בראשית הדברים, נדרש השופט סוקול למסגרת המשפטית הרלבנטית ובפרט להגדרת המונח "תושב ישראל" שבסעיף 1 לפקודת מס הכנסה.
לאחר מכן, יישם השופט סוקול את ההגדרה בנסיבות המקרה, תוך שהוא קובע, כי בעוד שהחזקה הראשונה (183 ימים או יותר בשנת-המס) לא התקיימה, החזקה השנייה (30 ימים או יותר בשנת-המס וכן 425 ימים או יותר בשנת-המס ובשנתיים שקָדמו לה) התקיימה לגבי שנת-המס 2006 בלבד.
השופט סוקול המשיך ונדרש למקום "מרכז החיים" של המערערת, תוך שהוא קובע, כי מכלוֹל הנתונים האובייקטיבים מצביע על העתקת מרכז החיים של המערערת להונג קונג; וכי די בכך כי מרבית זיקותיה של המערערת היו בשנים הרלבנטיות בהונג קונג ולא בישראל.
עוד ציין השופט סוקול, כי גם הסממנים הסובייקטיבים מחזקים את ההנחה כי המערערת העתיקה את מרכז חייה להונג קונג: בעלה של המערערת לא יצא לחופשה אלא התפטר מעבודתו; הילדים עברו ללימודים בהונג קונג, בני-הזוג השכירו את דירתם בישראל לזמן ארוך ועוד.
השופט סוקול התייחס גם לסוגיית ניכוי המס במקור שבוצעה על-ידי צים וקבע, כי התנהגותה זו של צים אינה מספקת כדי לשנות את המסקנה בדבר שינוי מקום התושבוּת; שכּן, אך טבעי הוא כי מעסיק לא יחליט בעצמו האם ומתי שוּנה מקום התושבוּת של עובד וימתין כי העובדה יִפנה לרשויות המס, כפי שעשתה המערערת.
עוד קבע השופט סוקול, כי לעיתים ניתן ללמוד מהתנהגות הנישום ובני ביתו לגבי הכַּוונה בדבר מקום התושבוּת, אולם התנהגות שכזו הינה רק אחד הסממנים לקביעת המעמד, כך ש"אחרית דבר" אינה מלמדת בהכרח על "ראשיתו".
נציין, כי לקביעותיו של השופט סוקול חשיבות רבה לעניין סיוּוגם של יחידים שמבצעים רה-לוקשיין במהלך שהותם בחו"ל.
עוד נציין, כי לאור פסק-הדין, יִקשה על רשויות המס להמשיך ולטעון, כי נישום מוסיף להיות תושב ישראל כל עוד לא שהה בחו"ל תקופה ממושכת שאינה פוחתת משלוש שנים, וכי אין להכיר – בייחוד באותם מקרים בהם השהייה בחו"ל קצרה – בשינוי התושבוּת של הנישום מתחילת התקופה שבּה עבר הנישום לחו"ל.