רקע
המערער הוא נכה, בהתאם להגדרה שבתקנה 1 לתקנות תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 ("תקנות מיסוי מקרקעין"), ומשכך הוא זכאי להטבת המס הגלומה בתקנה 11(א) לתקנות אלו.
ביום 22.11.2007 רכשו המערער ורעייתו דירת מגורים בשווי של 1,150,000 ש"ח ("הדירה"), שהייתה, בעת רכישתה, דירת המגורים היחידה של בני-הזוג.
מס הרכישה בו חויב המערער חושב כ-0.5% משוויָה הכולל של עסקת הרכישה והועמד על 5,750 ש"ח (0.5% מ-1,150,000 ש"ח).
המערער הלין על קביעה זו וגרס ששיעור מס הרכישה שעליו לשלם, כנכה, בגין העסקה הנזכרת אינו צריך להיות מחושב לפי שוויָה הכולל של העִסקה, אלא באופן הבא: 0% עבוּר החֵלק במחיר הפטוּר ממס לפי סעיף 9(ג1א)(2) לחוק מיסוי מקרקעין (925,000 ש"ח); ו-0.5% עבוּר יתרת המחיר, החורגת ממדרגת המס הפטורה ממס רכישה, וזאת לפי תקנה 11(א) לתקנות מיסוי מקרקעין.
לשון אחרת, המערער סבר, כי יש להחיל את שיעור המס הקבוע לנכים בתקנות מיסוי מקרקעין על מדרגות המס הקבועות בחוק מיסוי מקרקעין, ובְשל כך, אין הוא חב במס עבור סכום של 925,000 ש"ח מתוך מחיר הרכישה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 9(ג1א)(2) לחוק מיסוי מקרקעין בתקופה הרלבנטית. עבוּר יתרת מחיר הרכישה, 225,000 ש"ח, המצויה בדרגת המס הבאה, ישלם המערער מס בשיעור של 0.5% מיתרת המחיר, וזאת בהתאם לשיעורי המס לנכה לפי תקנה 11(א) לתקנות מיסוי מקרקעין (במקום מס בשיעור 3.5% הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין).
לפיכך, טען המערער, כי יש להעמיד את סך כל סכום מס הרכישה בעניינו על 1,125 ש"ח.
פסק-הדין של ועדת-הערר
שאלת אופן חישוב מס הרכישה בו יחויב המערער הובאה לפתחה של ועדת-הערר (ו"ע 1306/08), בהרכב יו"ר הוועדה סגן הנשיא (בדימוס) ד' בר אופיר וחברי הוועדה רו"ח א' מונד ועו"ד ושמאי המקרקעין ד' מרגליות.
הוועדה דחתה את טענות המערער, בקבעה אין זה מסמכותה "לקבוע שבמקרים מסוימים יש לצרף, חלקים מהוראות חיקוק שונות, כפי הנטען על ידי העורר [המערער] וזאת על מנת ליצור הטבת מס חדשה".
נאמר, כי גם בעבר כאשר עלו טענות בדבר שילוב בין הוראות פטור שונות, קבעה הוועדה כי "יצירת הטבת מס ייחודית" מצריכה הוראה מפורשת של המחוקק.
הוועדה הוסיפה, כי ייתכן שמבחינה ציבורית ומוסרית יש טעם בטענות המערער, אך אין זה בסמכותה של הוועדה לתקן את פעולות המחוקק.
משכך, נדחה עררו של המערער.
כלפי החלטה זו הוגש הערעור לבית-המשפט העליון.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
בית-המשפט העליון, מפי השופט צ' זילברטל (בהסכמת המשנָה לנשיא השופטת מ' נאור והשופטת א' חיות), דחה את הערעור.
בראשית הדברים, דחה השופט זילברטל את טענת המערער באשר למצב "האבסורדי", כלשונו, לפיו ייתכנו מצבים בהם נכה יחויב במס רכישה בסיעור של 0.5% לפי תקנה 11(א) לתקנות מיסוי מקרקעין בעוד שאדם שאינו נכה יהיה פטוּר כליל ממס זה מאחַר שמחיר הדירה אותה הוא רוכש אינו עולה על הסכום שנקבע לגביו בחוק מיסוי מקרקעין שהוא פטוּר ממס רכישה. שכּן, מי שהוא נכה, אך גם עומד בתנאי סעיף 9(ג1א)(2) לחוק, רשאי לבחוֹר את מסלול המיסוי המשתלם לו מבּחינה כלכלית.
בהמשך, נדרש השופט זילברטל לפרשנות שתי הוראות החוק שבמוקד הערעור וקבע, כי הגם שלשון שתי ההוראות האמורות אינה שוללת את אפשרות השילוב ביניהן, הרי שתכליתן וההיסטוריה החקיקתית שלהן אינן תומכות בפרשנות מרחיבה להטבת המס הניתנת לנכים בתקנה 11(א) לתקנות מיסוי מקרקעין.
לבסוף, ציין השופט זילברטל, כי בנסיבות המקרה דנא נראה שאין מקום שבית-המשפט, שאין לנגד עיניו התמונה התקציבית המלאה, ייטול על עצמו את התפקיד לקבוֹע את סדרי העדיפויות בחלוקת נטל המס או באופן חלוקת משאבי החברה, וזאת בדרך של פרשנות מרחיבה שלא נמצא לה עיגון פרשני מספק, אף אם מדובר במטרה ראויה.
