במבזק מיום 1.1.2014 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין אינפו-סיסטמס בע"מ (קישור לפסק-הדין).
המערערת, העוסקת בספירת מלאים במחסני לקוחותיה, שכרה במהלך התקופה הרלבנטית לשומה (השנים 2011-2008) רכבים פרטיים לצורך עיסוקה האמור (דהיינו, לצורך נסיעות עובדיה למחסני הלקוחות) וניכתה את מלוא מס התשומות בגין ההשכרה כאמור. לטענתה, היא זכאית לניכוי מס התשומות בהתאם להוראות תקנה 18 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 ("תקנות מע"מ), הגוברות, לשיטתה, על הוראות תקנה 14 לתקנות אלו.*
* תקנה 14 לתקנות מע"מ קובעת כדלהלן:
"(א) המס שהוטל על מכירת רכב פרטי לעוסק או על ייבוא רכב כאמור בידי עוסק לא יהיה ניתן לניכוי.
(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו במקרים הבאים:
(1) בוטל
(2) הייבוא או הרכישה נעשו –
(א) בידי עוסק שעיקר עסקו מכירת רכב, לרבות רכב פרטי משומש, לגבי רכב שאין בו שימוש ואינו מיועד לשימוש לבד ממכירתו במהלך העסק;
(ב) בידי עוסק אחר אם הרכב משמש אך ורק לאחד מאלה: ללימוד נהיגה בבית ספר לנהיגה; להשכרת רכב בידי מי שעסקו השכרת רכב; להסעת נוסעים במהלך העסק, בידי מי שעסקו הסעת נוסעים; לסיורים וטיולי שטח, בידי מי שעסקו ארגון סיורים או טיולים כאמור."
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור.
השופט ד"ר סטולר קבע, כי מטרתה של תקנה 14 לתקנות מע"מ למְנוע את השימוש ברכב פרטי העסק והיא מגשימה את מטרתה על-ידי עשיית השימוש ללא כדאית מבחינת החיוב במע"מ ובאי-התרת המע"מ (מס התשומות) המוטל על מכירת רכב פרטי (וגם שכירת רכב בהתאם לסעיף 1 לחוק מע"מ לפי מכר גם שכירות במשמע). בהתאם, עוסק ייחשב לצרכן סופי לגבי שכירות רכב פרטי, וממילא יצטרך לספוג את מלוא המס (להבדיל ממס התשומות קשור באחזקה השוטפת של הרכב על-ידי העוסק). שעה שכך, קבע השופט ד"ר סטולר, קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המערערת תעקר מתוכן את תקנה 14, וממילא אין לקבלהּ.
השופט ד"ר סטולר המשיך וקבע, כי תקנה 14 מהווה בגֶדר תקנה ספציפית לעניין איסור ניכוי מס תשומות בגין רכישת רכב פרטי - לרבות באותם המקרים בהם השימוש ברכב המושכר נעשה כולו לצרכי העסק - וגם מנימוק זה היא גוברת על תקנה 18 שהינה תקנה כללית (דבר העולה, בין היתר, מהמילים "מבלי לפגוע בהוראות פרק זה" שברישא לתקנה 18).
לפני מספר ימים ניתן פסק-הדין בעניין מיקוד שמירה אבטחה שירותים וניקיון בע"מ, בו התעוררה שאלה דומה (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה, התקשרה המערערת - חברה פרטית העוסקת במתן שירותי שמירה, אבטחה וניקיון - בהסכם עם המדינה למתן שירותי אבטחה, בגדרו התחייבה לספק שירותי אבטחה צמודה לשרים למשרדי ממשלה שונים. על-פי ההסכם נדרשה המערערת לספֵּק ציוד מסוים על-פי מִפרט טכני כפי שהוסכם בין הצדדים ובכלל זאת כ-70 רכבים פרטיים.
לצורך מילוי התחייבויותיה בהסכם, שכרה המערערת את הרכבים מחברות השכרה והעמידה אותם, בליווי נהגים מטעמה, לפקודת קציני הביטחון במשרדי הממשלה שהפעילו את הרכבים במשימות שונות בהתאם לשיקול דעתם הבלעדי.
לטענת המערערת, הרכבים שימשו אך ורק לצורך אבטחת האישים ולא נעשה בהם שימוש פרטי כלשהם.
עוד טענה המערערת, כי הגם שעיסוקה אינו בתחום השכרת רכבים, יש לראוֹת בכך, נוכח התחייבות המערערת ליתן שירותי אבטחה, ענף נפרד שמטרתו העיקרית הינו השכרת רכבים ומשכך יש להכיר בזכותה לקיזוז מס תשומות, וזאת כמתחייב מתקנה 14(ב)(2)(א) לתקנות מע"מ.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט מ' בר עם, דחה את הערעור.