מבוא
כידוע, סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה כולל שלושה מקורות הכנסה: הכנסה מעסק, הכנסה ממשלח-יד והכנסה מעסק או מעסקת אקראי בעלי אופי מסחרי.
המונח "עסק" מוגדר כ"לרבות מסחר, מלאכה, חקלאות או תעשיה." נקל להבין, שהגדרה זו אינה כוללת מבחן מהותי כלשהו ואין בה, כשלעצמה, כדי לתרום להבנת המונח ומשמעותו. גם בתי-המשפט לא הגדירו מפורשות את המונח "עסק", אלא יָצרו מספר מבחנים לצורך ההבחנה בין הכנסות מעסק לבין הכנסות אחרות.
בדומה למונח "עסק", אין התיבה "עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי" מוגדרת בפקודת מס הכנסה.
מקובל לראוֹת בשני מקורות הכנסה אלה כמתייחסים לעסקות שמאפייניהן הם הפָּן העסקי-מסחרי שלהן. לפיכך, נִראה, כי אותן אָמוֹת-מידה המשַמשות לצורך הקביעה האם הכנסה היא מעסק, תשמשנה לרוב גם כאבן בוחן לסיווּגה של הכנסה כהכנסה מעסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי.
בהקשר זה, מן הראוי להידרש לפסק-הדין בעניין א.א.ד.י.ר אחזקות בע"מ.
תמצית העוּבדות הינה כדלקמן:
בשנת 1995 הקים מר אברהם רדזינסקי, תושב פרו ("מר רדזינסקי"), את המערערת. הון המניות המונפק של המערערת חוּלק בין ארבעת ילדיו, ומיום 6.6.1995 הוא שימש כמנהל המערערת.
בשנת 1996 מוּנה מר רדזינסקי כדירקטור בשדות קרן למחקר ופיתוח בע"מ ("שדות") ובחברת הניהול של שדות, שדות ניהול קרנות הון סיכון בע"מ ("שדות ניהול").
בשנים 1997–1999 רכשה המערערת מניות, איגרות-חוב וכתבי אופציה של שדות.
ואילו בשנת 1998 מכְרה המערערת את כל החזקותיה באיגרות-החוב של שדות ומימשה את כתבי האופציה שהיו ברשותה למניות נוספות של שדות.
מלבד רכישת מניות שדות, רכשה המערערת בחודש יוני 1995, במסגרת הקצאה פרטית, מניות של אאורה השקעות בע"מ ("אאורה") ומר רדזינסקי מוּנה כדירקטור באאורה.
בחודש מאי 1996 רכשה המערערת 67% מהון המניות של א.ר.י.א רזאל השקעות וניהול בע"מ ("רזאל") ומר רדזינסקי מוּנה כדירקטור ברזאל.
ואילו בחודש פברואר 1999 רכשה המערערת 100% מהון המניות של לבנגו בע"מ ומר רדזינסקי מוּנה כדירקטור בלבנגו.
בחודש נובמבר 1999 מכרה המערערת את כל מניות שדות שהיו בבעלותה לקבוצת גרין תמורת סך של כ-7.6 מיליון ש"ח וכתוצאה ממכירה זו נצמח לה רווח בסך של כ-5.2 מיליון ש"ח, שלטענתה הינו רווח הון פטוּר ממס מכוח צו מס הכנסה (פטור ממס על רווח הון במכירת מניות), התשמ"ב–1981 שנהג במועד הרלבנטי.
בהודעה המפרשת את נימוקי השומה טען המשיב, כי "מדובר בעיסקת אקראי בעלת אופי מסחרי" שהרווח הנצמח ממנה חייב במס מכוח הוראות סעיף 2(1) לפקודה.
לביסוס קביעתו ציין המשיב את הנסיבות הבאות שמעידות, לטענתו, על היות העִסקה מסחרית: מר רדזינסקי הינו בעל ידע פנימי בכל המתרחש בשדות שאת מניותה מכרה המערערת; תקופת החזקת מניות שדות נמשכה 10 חודשים ומהווה תקופה קצרה; לרכישת מניות שדות נטלה החברה מימון בנקאי; בשמשו כדירקטור בשדות ובחברת הניהול השביח מר רדזינסקי את "הנכס" שהיה למערערת ורישום ילדיו כבעלי המניות הינו "על הנייר" בלבד והוא עצמו מנהל את עסקי המערערת.
המערערת, לעומת זאת, טענה, כי רכישת מניות שדות כמו גם מניות אחרות על-ידי המערערת בוצעה ללא מניעים ספוקלטיביים, אלא מתוך התעניינות בשוק ההון הישראלי וכהשקעה ארוכת טווח, מתוך כוונה שילדיו של מר רדזינסקי יקצרו את פירות ההשקעה.
עוד טענה המערערת, כי בעת רכישת מניות שדות, לא הייתה המערערת יכולה לצפות את התעניינותה לימים של קבוצת גרין במניות ומדובר היה בנסיבות חריגות, בלתי-מתוכננות ובלתי-מסחריות בעליל.
בהתאם, טענה המערערת, כי מדובר בהכנסה בעלת אופי הוני וממילא היא זכאית לפטוֹר ממס בגינהּ.
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (קישור לפסק-הדין)
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור, תוך שהוא מצטט לאורך פסק-הדין מדברי שופט בית-המשפט העליון י' דנציגר בעניין מגיד (ע"א 9187/06).
השופט אלטוביה קבע, כי העובדה שעיקר השקעתה של המערערת היה במניות שדות, חברת הון סיכון קטנה בעלת סחירות נמוכה ותנודתית, תומכת במסקנה שמדובר בהשקעה ספקולטיבית.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, בהתייחסות למבחן הבקיאות, כי למערערת היה, באמצעות האורגן הראשי בה (מר רדזינסקי), הידע והבקיאות הנדרשים בשוק ההון בכלל ובשוק ההון סיכון בפרט.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי מר רדזינסקי פעל באופן שיטתי לקבל מידע וכוח השפעה ואף להיות מעורב בקבלת החלטות כלכליות ומהותיות בחברות בהן עתיד הוא ו/או המערערת להשקיע, וכי היה לו כוח השפעה ממשי על פעולות עסקיות וכלכליות של שדות ובוודאי היה לו הכוח לקבל מידע מוקדם ופרטים על השקעותיה של שדות בחברות שונות.
השופט אלטוביה הוסיף והתייחס למבחן המימון, תוך שהוא קובע, כי למימון רכישת מניות שדות נטלה המערערת אשראי שוטף שניתן בדרך של הלוואות שנפרעו ביום מכירת מניות שדות, וכי אילו התכוונה המערערת לרכוש את מניות שדות כהשקעה הונית לטווח ארוך סביר להניח שהייתה משתמשת בהון עצמי או נוטלת הלוואה לטווח ארוך שאינה תלויה במועד מכירת המניות.
השופט אלטוביה דחה, את טענת המערערת לפיה תקופת ההחזקה הארוכה במניות שדות תומכת במסקנה שמדובר בעסקה הונית, וזאת מהטעם שאין במבחן זה, לשיטתו, משקל מכריע בשאלת סיווּג ההכנסה ממכירת המניות.
השופט אלטוביה אף דחה את טענות המערערת בדבר היעדר מנגנון בחברה, היקף ההשקעה, אופן רישום ההשקעה במניות בדו"חותיה הכספיים של המערערת והעובדה שמדובר במכירת מניות של חברה בודדת בעסקה אחת. זאת, מהטעם שמדובר בהשקעה בעלת אופי עסקי של מר רדזינסקי באמצעות החברה שבניהולו (המערערת) אשר שִמשה פלטפורמה משפטית חסרת אורגנים, כאשר אין מדובר באיתור קיומו של "עסק" אלא בזיהוי עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.
לבסוף, הוסיף השופט אלטוביה וקבע, כי מסקנתו לפיה השקעתה של המערערת במניות שדות הייתה השקעה עסקית, מתיישבת עם המטרות שלשמן יוסדה המערערת, כמפורט בתזכיר ההתאגדות שלה.
יצוין מיד, כי החלטתו של השופט אלטוביה שלא ליתן משקל למשך הזמן בו החזיקה המערערת במניות שדות, כמו גם להיקף ההשקעה ולרישום בדו"חות הכספיים, אינה חפה, עם כל הכבוד הראוי, מביקורת, ובייחוד הדברים אמורים ביחס למבחן תקופת ההחזקה.
כך גם הם פני הדברים באשר להחלת מבחן מטרות ההתאגדות של החברה (בתזכיר ההתאגדות), וזאת לאור המשקל הנמוך שיש לייחֵס, אם בכלל, למבחן האמור.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון (קישור לפסק-הדין)
ביום 21.10.2013 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור.
בגדרו של פסק-הדין צוין, כי בהמלצת בית-המשפט הגיעו הצדדים להסדר לפיו החיוב שיחול על המערערת בגין מֵכר המניות יעמוד על מחצית מסכום השומה שהוּצאה לה ובין הצדדים תיערך התחשבנות מתאימה במסגרתה, בין היתר, תוּשב לידי המערערת מחצית מסכום ההוצאות ושכר-הטרחה שנפסק לחובתה על-ידי בית המשפט קמא.