פורסמו שתי החלטות חדשות.
ד"ר משה וינברג נ' מנהל מיסוי מקרקעין (קישור להחלטה)
במבזק מיום 24.4.2013 נדרשנו להחלטת בית-המשפט העליון בעניין המבר (ע"א 455/13).
עניינה של ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינה של ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיו יום רכישת מרבית הזכויות במקרקעין שמכר המבקש הינו בשנת 2000 ולא בשנת 1949.
המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-דינה של ועדת-הערר, ובמקביל הגיש לוועדה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להחלטה בערעור, ואילו הוועדה הורתה על עיכוב ביצוע של פסק-הדין כנגד העמדת ערבות בנקאית על מלוא סכום המס, בסך 800,000 ש"ח.
המבקש המשיך והגיש לבית-המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת ד' ברק-ארז, דחה את הבקשה, תוך קביעת שני עקרונות חשובים בסוגיית עיכוב ביצוע פסקי-דין של ועדת-הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין.
ראשית, התייחסה השופטת ברק-ארז לשאלת תחולת נוסחו המתוקן, בעקבות תיקון 70, של סעיף 91 לחוק מיסוי מקרקעין (שאלה שהושארה בצריך עיון בעניין פיננסטיק (ע"א 3703/12)). לשיטתה, סעיף 91 בנוסחו המתוקן חל על בקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו לאחַר מועד כניסתו לתוקף (31.3.2011 - הח"מ) ובכללן הבקשה נשוא החלטה זו.
השופטת ברק-ארז הוסיפה וקבעה, כי יש לדון בבקשות לעיכוב ביצוע מכוח סעיף 91 המתוקן לפי השיקולים "הרגילים" בבקשות לעיכוב ביצועו של פסק-דין, דהיינו כפועל יוצא מסיכויי הערעור ומאזן הנוחות. לעניין זה, ציינה השופטת, כי המבקש לא מסר פרטים מלאים אודות מצבו הכלכלי, מה גם שמהבקשה עולה, כי בבעלותו שתי דירות. עוד ציינה השופטת, כי המבקש לא הראה מדוע מימוש של אחת מהדירות יגרום לו לנזק בלתי-הפיך, וממילא אין בצורך לממש נכסים כדי להוות עילה לעיכוב ביצוע של פסק-דין.
אתמול פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין ד"ר משה וינברג.
באותו מקרה, הגיש ד"ר וינברג ערעור על החלטת ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בנוגע לשאלת זכאותו לפטוֹר ממס רכישה בְּשל העברת זכות במקרקעין אגב פירוק חברה, ועִמו בקשה לעיכוב ביצוע.
לטענתו, הוא זכאי לעיכוב ביצוע של פסק-הדין מאחַר שלטענתו חל על העִסקה סעיף 91(א) לחוק מיסוי מקרקעין כנוסחו לפני תיקון 70 לחוק.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' פוגלמן, דחה את הבקשה, תוך שהוא מתבסס, בין היתר, על פסק-הדין בעניין המבר.
השופט פוגלמן הוסיף וקבע, כי אף אם הטענות העולות בערעור מעוררות שאלה הראויה לדיון מחדש בהלכה האמורה, דין הבקשה להידחות מהטעם שהתנאי בדבר מאזן הנוחות לא התקיים.
מיארה נ' מנהל מיסוי מקרקעין (קישור להחלטה)
עניינה של ההחלטה בערר על החלטת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין נצרת, שלא ליתן לעורר פטוֹר ממס שבח במכירת דירת מגורים. זאת, מהטעם שמדובר בדירה שנרכשה (כקרקע) ונבנתה שלא ממקורותיו העצמיים של העורר ועל-כן יש לראוֹת בה כדירה שהתקבלה במתנה ואשר מכירתה בפטוֹר ממס שבח כפופה לתקופת ההקפאה הקבועה בסעיף 49ב(ו) לחוק מיסוי מקרקעין. העורר מכר את הדירה לפני תום תקופת ההקפאה כאמור ועל-כן אינו זכאי, אליבא דהמשיב, לפטוֹר ממס בגינהּ.
העורר, מצידו, טען שהכספים למימון הדירה התקבלו מסבו ואלה הוחזרו לאחרון עם מכירתה. לחלופין, טען העורר, כי גם אם תתקבל טענת המשיב כי מדובר בדירה שהתקבלה במתנה, שאז הוא זכאי לפטוֹר ממס שבח על-פי הוראת-השעה,* וזאת מהטעם שמדובר במתנה שהתקבלה לפני המועד הקובע לעניין זה בהוראה האמורה (1.11.2010).**
* חוק מיסוי מקרקעין (הגדלת ההיצע של דירות מגורים - הוראת שעה), התשע"א-2011. להורדת הוראת-השעה, לחצו כאן.
** ראו סעיף 6(ב)(1) להוראת-השעה.
ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט האשם חטיב - יו"ר; עו"ד א' הללי ורו"ח נ' זועבי - חברים) דחתה את הערר.
ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט האשם חטיב - יו"ר; עו"ד א' הללי ורו"ח נ' זועבי - חברים) דחתה את הערר.
הוועדה קבעה, כי לא עלה בידי העורר להוכיח מקורות מימון עצמיים לרכישת המגרש ולתשלום הוצאות הבנייה ובכלל זאת את החזר ההלוואה לסבו.
עוד קבעה הוועדה, כי לא ניתן לסמוך על עדוּת העורר, הן מהטעם שנתגלעה סתירה מהותית בין מה שמסר העורר במסגרת הדיווח למשרדי מיסוי מקרקעין לבין התצהיר שהוגש על-ידו מאוחר יותר למשיב, והן לאור הימנעותו מהבאת סבו למתן עדוּת בפני הוועדה.
באשר לטענתו החלופית של העורר בדבר זכאותו לפטוֹר ממס שבח על-פי הוראת-השעה, קבעה הוועדה, כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים, וממילא מדובר בהרחבת חזית אסורה, מה גם שהעורר לא הגיש במועד ההצהרה את הבקשה לפטוֹר על-פי הוראת-השעה וגם מסיבה זו יש לדחותה.
בנוסף, קבעה הוועדה, כי גם לגופו של עניין דין טענה זו להידחות, שכּן הדירה ניתנה במתנה לעורר לכל המוקדם ביום 30.1.2011 - מועד סיום בנייתה, כנגזר מהגדרת המונח "דירת מגורים" בסעיף 1 לחוק - וממילא חל לגבּיה הסייג הקבוע בהוראת-השעה.*
* למעשה, הוועדה לא קבעה זאת במפורש, ומדובר בפרשנותו של הח"מ. ראו בעניין זה את הסיפא לפסקה 18 להחלטת ועדת-הערר, שם נאמר, כי "ככל שהמתנה ניתנה לפני שבניית הדירה נסתיימה הרי שאין מדובר במתן מתנה של דירת מגורים אלא במתן נכס מקרקעין במתנה ולמקרה כזה אין כל תחולה להוראת סעיף 6(א) להוראת השעה חל לגביה".