בפרשת ועד ההקדשות הבוכרים (ע"ש (י-ם) 293-09) רכשה המערערת, עמותה רשומה, מקרקעין מהמדינה ובאותו חודש מָכְרה אותם לצד שלישי.
במסגרת עסקת הרכישה מהמדינה, וכתמורה עבוּר המקרקעין, התחייבה המערערת ליתן שירותי בנייה למשטרת ישראל לגבי מבנה אחר.
ואילו במסגרת עסקת המכירה, הוסכם, כי הצד השלישי ישלם לעמותה תשלום במזומן בתמורה למקרקעין ובנוסף יבצע את שירותי הבנייה אותם התחייבה המערערת לבצע עבוּר משטרת ישראל.
מנהל מע"מ טען, בין היתר, כי המערערת חייבת במע"מ בגין שירותי בנייה שנתנה למשטרת ישראל בתמורה לרכישת מקרקעין מהמדינה, שכּן מדובר בעסקת אקראי למתן שירותי בנייה בעלת אופי מסחרי.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' מזרחי, קיבל את הערר, בקובעו, כי הגם שהמערערת קיבלה על עצמה ליתן את שירותי הבנייה, אלה ניתנו בפועל על-ידי צד שלישי, וכי דרך הילוכה של המערערת, המתנהלת כמלכ"ר לכל דבר, אינו מתן שירותי בנייה כלל. לדברי בית-המשפט, המערערת לא נתנה שירות כלשהו, וכל שעשתה הוא נטילת התחייבות לתת את השירות שנדרש על-ידי המדינה, ועשתה זאת באמצעות אותו צד שלישי.