נדחתה עתירה לבג"ץ לביטול תקנות הפטור מהגשת דו"ח שנתי + כרסום (?) בהלכת סמי
פורסמו שני פסקי-דין חדשים של בית-המשפט העליון ושל בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
בג"ץ 6192/11 יעקב ורקר ואח' נ' שר האוצר (קישור לפסק-הדין)
עניינה של העתירה בתקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון), תשמ"ח-1988, המַקנות פטוֹר מהגשת דו"ח שנתי לחֵלֶק ניכר מהנישומים בישראל, ובעיקר שכירים.
לטענת העותרים, חובת הדיווח מוטלת כיום באופן מפלה, בעיקר לגבי עצמאים; היעדרה של חובת דיווח כללית מאפשר העלמוֹת מס; והטלת חובה כאמור תמנע מהמדינה ליתן הטבות מס למי שאינם זכאים להן. עתירה מקבילה נדחתה בעבר על-ידי בית-המשפט העליון (בג"ץ 978/98).
בית-המשפט העליון דחה את העתירה, מהטעם שאף אילו עמדת העותרים לגבי המצב הרצוי הייתה מתקבלת - ועניין זה אינו מסוּר, לשיטת בית-המשפט, להכרעתו - לא הוצגה עילה המצדיקה את ביטול התשתית המשפטית שביסוד המצב הקיים.
ע"מ (ת"א) 1046/06 דור-און נ' פקיד-השומה (קישור לפסק-הדין)
רקע - פסק-הדין הדין בעניין איקאפוד בע"מ ומשה סמי
במבזק מיום 14.7.2011* התייחסנו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעתירה לדיון נוסף בעניין משה סמי ואיקאפוד בע"מ.**
* למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.
כפי שציינו במבזק, שלושת השופטים בעלי הדעה הדוחה את העתירה קבעו, כי פסק-הדין יוכרע בדעת רוב לפי דעתה של השופטת א' חיות, לפיה יש להחיל את ההלכה החדשה המבטלת את הלכת ביר באופן רטרוספקטיבי גם על הליכים תלויים ועומדים שטרם ניתן בהם פסק-דין חלוט, אך יש להגביל את התחולה הרטרוספקיבית כאמור באופן שתתייחס רק לאותם הליכים אשר בהם ניתנה החלטה בהשגה (לעניין סעיף 152(ג) לפקודה) או הוּצאה שומה לפי מיטב שפיטה (לעניין סעיף 145(א)(2) לפקודה), מאז הינתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין סמי (23.5.2004) ואלו לא נשלחו לנישום בתוך פרק הזמן הנקוב באותם סעיפים (למעט איקאפוד בע"מ, שלגבּיה ההלכה החדשה תחול למרות שההחלטה בהשגה שהגישה ניתנה ביום 9.2.22004).
פסק-הדין הדין בעניין דור-און
באותו מקרה, קבע המשיב למבקש שומה לפי מיטב השפיטה בגין שנת-המס 1999, בהתאם לסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה.
במסגרת נימוקי הערעור העלה המבקש טענה מקדמית לבטלות השומה מחמת התיישנות, וזאת לאור פסק-הדין בעניין סמי. לטענתו, הדו"ח על הכנסותיו לשנת-המס הוגש ביום 28.2.2001, ועל-כן המשיב היה רשאי לקבוֹע שומה לפי מיטב השפיטה לכל המאוחר עד ליום 31.12.2004 (תוך שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ הוגש לו הדו"ח). ברם, לטענתו, רק ביום 13.1.2005 קיבל לידיו את השומה ואת נימוקי השומה, כאשר השומה הודפסה על-ידי המשיב ביום 2.1.2005 ונימוקי השומה נחתמו על-ידי המפקחת ביום 11.1.2005.
המפקחת הצהירה, והדברים לא נסתרו, כי תרשומת מפורטת באשר לשומה למיטב השפיטה נערכה על-ידה כבר ביום 21.6.2004, נחתמה על-ידה ביום 29.12.2004 ואוּשרה ונחתמה על-ידי סגן פקיד-השומה ביום 30.12.2004 (ובמועד זה שודרה השומה במחשבי המשיב).
עוד הצהירה המפקחת, והמערער לא חָלַק על כך, כי הוא ומייַצגו ידעו את עמדת המשיב בקשר לשומה לפי מיטב השפיטה, וזאת קוֹדם למועד האחרון לשיגור השומה.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, קבע את ארבעת העקרונות הבאים:
-
הלכת סמי אינה מעניקה למשיב כלי לדחות את מועד הוצאת השומה לפי מיטב השפיטה או לדחות את הצו הדוחה את ההשגה מֵעבר למועדים הקבועים בפקודה בְּשל ידיעת הנישום כי כך בדעתו לעשות.
-
בתקופה שבין מתן פסק-הדין בעניין סמי בבית-המשפט המחוזי (הוא, כאמור, המועד הקובע על-פי דנ"א סמי) ועד למועד מתן פסק-הדין בעניין סמי בבית-המשפט העליון ("תקופת 'בין השמשות'"), אם שוכנע בית-המשפט, כי הנישום ידע את עמדת המשיב והצו או השומה גובשו על הנמקותיהם במועד הקבוע בפקודה, איחור סביר בשיגור הצו לא יאיינוֹ, ובלבד שגובשו הצו או השומה במועד הקבוע בפקודה.
-
על-פי הלכת דנ"א סמי והמועדים שנקבעו בה, גם אם גובש הצו במועד אך הנישום לא ידע את עמדת המשיב, יגבר עקרון ההסתמכות וציפייתו של הנישום, כי אם לא שוגרו אליו בתוך המועד צו או שומה, יראו כאילו התקבלה השגתו או הדו"ח שהגיש.
-
שומות לפי מיטב השפיטה או צווים הדוחים את ההשגה שהוצאו לאחַר המועד הקבוע בפקודה ולאחַר שניתן פסק-דין סמי בעליון יהיו בטלים בלא צורך בבחינת רמת מודעוּת או ידיעה של הנישום.
לגופו של עניין, קבע בית-המשפט, כי היות שהשומה יצאה בתקופת 'בין השמשות', ידיעתו של המבקש לגבי עמדת המשיב במשולב עם גיבוש השומה במועד, שוללת את יכולתו לטעון לבטלות השומה בְּשל ציפייתו כי הדו"ח יתקבל, ומשכך הבקשה נדחתה.