פס"ד חדש של ביהמ"ש העליון: ריבית והפרשי הצמדה בגין שומת ניכויים הינן הוצאה מוכרת

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שריג אלקטריק בע"מ נ' פקיד-שומה ירושלים 1. 

במסגרת הליכים משפטיים קודמים, נחתמו בין הצדדים שני הסכמים הנוגעים לשנות-המס 1999-1995, ואלה קיבלו תוקף של פסק-דין. 
בגדרם של ההסכמים, סוּוגו משיכות הכספים על-ידי בעלי מניות המערערת כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, והמערערת חויבה בשומת הניכויים בתשלום מס בגינן.
עוד הוסכם, כי יוּתר למערערת לנַכּוֹת מהכנסותיה החייבות בכל אחת משנות-המס האמורות הוצאות שכר עבודה בגובה המשיכות בתוספת המס שחויבה בגינן.
ברם, הסכמי הפשרה לא התייחסו לשאלה, אם יוּתר למערערת לנַכּוֹת כהוצאה לצורכי מס את הפרשי ההצמדה והריבית שעליה לשלם בגין חוב הניכויים.

המערערת טענה, כי ריבית והפרשי הצמדה המשתלמים על חוב מס לניכויים מהווים הוֹצאה מותרת בניכוי על פי סעיף 17(1) לפקודת מס הכנסה, וכי היה בידה לנכות את הריבית והפרשי ההצמדה כאמור על-פי ההלכה שנקבעה לעניין פירושו של סעיף זה בפרשת הד הקריות,* ובעיקר לאור דברים מפורשים שנכתבו בו על-ידיי כב' השופט מ. חשין לעניין השלכת קיום תום לב במחלוקת עם פקיד-השומה על הזכות לנַכּוֹת את התשלום.
* ע"א 438/90 פקיד-השומה נ' הד הקריות בע"מ.
לעומת זאת, לטענת המשיב, על-פי פסיקת בית-המשפט העליון בעניין הד הקריות, אין בידי המערערת לנַכּוֹת את התשלום.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע שאין להכיר בהוצאה שהוציאה המערערת כהוצאה מוּכּרת.
בית-המשפט הסתמך על דעת הרוב בפרשת הד הקריות, מפי השופטים מ' חשין וגולדברג, אשר סברו שאין להתיר ניכוי לצרכי מס של הוצאות ריבית והפרשי הצמדה שנוצרו בכין חוב מס הכנסה ניכויים, במצב שבו השומות בשנים הרלבנטיות נפתחו

בית-המשפט העליון (השופטות ע' ארבל וא' פרוקצ'יה והשופט ח' מלצר) קיבל את הערעור, בקובעו, כי יש להתיר את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה בניכוי לצורכי מס, בין אם מדובר בשומה פתוחה ובין אם מדובר בשומה סגורה, דרך סעיף 17 לפקודה.
בית-המשפט הוסיף וקבע, כי התשלום של הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה אינטגרלי לגובה הקרן של ניכוי המס במקור על-ידי המעביד, ויב בינו לבין ייצור ההכנסה זיקה ממשית וישירה.
עוד קבע בית-המשפט העליון, כי כדי לחשב את שומת האמת של המעביד, יש להתיר בניכוי את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה, ובכך להגשים את תכלית סעיף 17 רישא, כאשר אי-הכרה בהוצאות אלו עלולה להוביל ליציר עיוות מס לנישום.

יושם אל לב, כי פסק-הדין מהווה למעשה הלכה חדשה, המרחיבה משמעותית את זו שנקבעה בפרשת הד הקריות, וממילא יש לו חשיבות מרחיקת-לכת. 
בהתאם, נישומים שנשאו בהוצאות ריבית/הפרשי הצמדה בגין שומות ניכויים ולא תבעו הוצאות אלו בניכוי (לרבות לעניין החבות במס רווח), ייטיבו לעשות אם יבחנו, לאחַר קבלת ייעוץ מתאים, הגשת דו"חות מתקנים.

להורדת פסק-הדין, לחצו כאן.