חבות במע"מ בגין תשר – עדכון לעניין אכיפה | חשבוניות פיקטיביות | דחיית עתירה לבג"ץ בשל קיומו של סעד חלופי
חבות במע"מ בגין תקבול מסוג תשר – עדכון לעניין אכיפה
במבזק האחרון (מבזק מס' 2087 מיום 28.7.2024) דיווחנו על ההבהרה שפרסמה רשות המיסים בנושא "חבות במס ערך מוסף בגין תקבול מסוג תשר" ("ההבהרה") (קישור להבהרה).
וכך צוין בהבהרה:
"לקוחות הפוקדים בתי עסק משלמים תמורה בעבור השירות הניתן להם. בענפים מסוימים, הלקוחות מוסיפים תשר בשל שירות זה (כגון – תשר למלצר במסעדה).
לעמדתנו, תשר המשולם לבית העסק* בגין השירות הניתן על ידי עובדיו, הנו תקבול המהווה חלק מהתמורה בגין השירות, וכפועל יוצא גם התשר חייב במס ערך מוסף.
יובהר כי על העוסקים להתנהל על פי דין ולשלם מס ערך מוסף כחוק, והאמור לעיל יקבל ביטוי בפעולות אכיפה של הרשות בנושא.
* 'תשר המשולם לבית העסק' – כל תקבול המתקבל בבית העסק עבור השירות, בין במישרין ובין בעקיפין."
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 28.7.2024 פרסמה רשות המיסים הבהרה נוספת (קישור להבהרה) בגדרהּ צוין, כי לאחַר פגישה שנערכה עם נציגוּת הלשכות המקצועיות והמסעדנים, החליטה הנהלת הרשות כי פעולות האכיפה בנושא (כאמור בהנחיה) יחולו על עסקות שתבוצענה מיום 1.1.2025.
חשבוניות פיקטיביות
ביום 28.7.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ד. נחום אחזקות בנייה ושיפוצים בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ ירושלים) בהשגה, בגדרהּ נדחתה השגת המערערת – חברה קבלנית בבעלותו של דוד נחום ("נחום") העוסקת בשיפוצים ובאחזקת מבנים – על שומת התשומות שהוציא לה המשיב לתקופה 12/2017-1/2014, תוך שבמוקד הערעור עומדת שאלת זכאות המערערת לנַכּוֹת מס תשומות הכלול בחשבוניות מס שהוצאו לה על-ידי שלוש חברות שונות מתחום שירותי הבנייה, שהמשיב קבע כי הן חשבונות פיקטיביות.
הערעור הוא תוצאה של חקירה שנייה שעָרך המשיב בעניינה של המערערת.
קָדמה לחקירה זו ביקורת שנעשתה לתקופה שבין 1/2013 ל-12/2013 על-ידי מחלקת חקירות של מע"מ, במסגרתה נמצא כי המערערת קיזזה מס תשומות בגין חשבוניות שהוצאו שלא כדין, והיא חויבה בסך 208,144 ₪ וכן נפתח הליך פלילי כנגד נחום בו הוא הורשע (ת"פ 63632-12-14).
החקירה השנייה, שנדוֹנה בערעור זה, מתייחסת, כאמור לתקופה 12/2017-1/2014 ועלה ממנה, כי המערערת ניכתה מס תשומות שלא כדין בסך 615,503 ₪ על-פי חשבוניות של שלושה ספקים מתחום שירותי הבנייה. חלק נוסף, שאינו שנוי במחלוקת ואינו עומד לדיון בערעור זה, נגע לניכוי מס תשומות בגין הוצאות רכב אשר לא ניתנות לניכוי.
המשיב קבע בהחלטתו, כי המערערת ניכתה שלא כדין מס תשומות אגב עסקאותיה עם החברות מוציאות החשבוניות. נקבע, כי נמסרו למערערת חשבוניות "פיקטיביות" ולפיכך חויבה המערערת בשומת מס תשומות בסך של 633,242 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך של 109,049 ₪.
המשיב דחה את השגת המערערת על השומה, בין היתר, על רקע פערי גרסאות בין טיעוני רו"ח המערערת לבין עדותו של נחום. נקבע, כי מתמלא היסוד האובייקטיבי לפיו החשבוניות הוצאו שלא כדין.
כמו כן, המשיב לא השתכנע כי המערערת עומדת בחריג הסובייקטיבי, וכי היא נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא את זהוּת הצדדים בעסקאות שביצעה.
בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
דחיית עתירה לבג"ץ בשל קיומו של סעד חלופי
ביום 28.7.2024 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעתירה שהגיש מרדכי ברנס.
בגדרהּ של העתירה, ביקש העותר, מורה דרך במקצועו, כי בג"ת יורה למשיבה (רשות המיסים – מנהל מע"מ) לבוא וליתן טעם, "מדוע לא תוציא הנחיה הכוללת את כל המידע הנדרש לניכוי מס תשומות לרכב מדברי ורכב סיור". זאת, בגין סירובה "לפרסם הנחיה מינהלית הכוללת את כל המידע המקצועי הנדרש לעוסק, הכולל את הקריטריונים והמדיניות של המשיבה לאישור ניכוי מס תשומות לרכישת והחזקת רכב מדברי או/ו רכב סיור".
היעדר פרסום הנחיה כאמור מביא, לטענת העותר, לחוסר אחידות ביישום הדין בהקשר זה.
כמו כן, מעלה העותר טענות לגבי פרשנות תקנה 14(א) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 ("התקנות"),* והשגות באשר לחוקיות תקנה 14(ב)(2)(ב) לתקנות.
* תקנה 14 לתקנות קובעת כדלקמן:
"(א) המס שהוטל על מכירת רכב פרטי לעוסק או על ייבוא רכב כאמור בידי עוסק לא יהיה ניתן לניכוי.
(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו במקרים הבאים:
[...]
(2) הייבוא או הרכישה נעשו –
(א) [...];
(ב) בידי עוסק אחר אם הרכב משמש אך ורק לאחד מאלה:
ללימוד נהיגה בבית ספר לנהיגה;
להשכרת רכב בידי מי שעסקו השכרת רכב.
להסעת נוסעים במהלך העסק, בידי מי שעסקו הסעת נוסעים."
המשיבה, מנגד, טוענת כי העתירה הוגשה "תוך עקיפה ממש של הליכי שומה תלויים ועומדים". בימים אלה, כך נטען, מנהל העותר הליך השגה לגבי שומה שהוּצאה לו על-ידי המשיבה, בהתבסס על תקנה 14 לתקנות, כאשר לוז המחלוקת באותו הליך, נוגע בדיוק לשאלה הפרשנית שאותה מבקש העותר לעורר במסגרת עתירתו; ואף אם לא יקבל העותר את מבוקשו בהשגה, הרי שפתוחה לפניו הדרך להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי. עוד נטען, כי עמדת המשיבה בסוגיה שבמחלוקת היתה ידועה לעותר, לכל המאוחר, ביום 24.5.2022, כשנתיים טרם הגשת העתירה; משכך, דינה להידחות על הסף אף מחמת שיהוי שדבק בהגשתה.
לבסוף טוענת המשיבה, כי גם לגוף הדברים, אין מקום להתערב בשיקול דעתה המקצועי בכל הנוגע לפרסום הנוהל המבוקש בעתירה; וכי הפרשנות המוצעת על-ידי העותר לתקנה 14 – אין לה על מה שתסמוך.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את העתירה (קישור לפסק-הדין).
השופט סולברג קבע, כי בהינתן מסלול קבוע בדין להשגה על שומה, אין מקום לתקוף אותה בדרך שונה, כגון: באמצעות פנייה ישירה לבית-המשפט. "הדברים נכונים מקל וחומר, מקום שבו מדובר בעתירה לבג"ץ; בן בנו של קל וחומר, מקום שבו העתירה מוגשת בשעה שקיים הליך תלוי ועומד לגבי השומה שהוצאה בעניינו של העותר."
למען הסר ספק, הוסיף השופט סולברג וציין (תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין בעניין צנציפר (ע"א 3498/21)), כי אין מניעה לברר את טענותיו העקרוניות של העותר במסגרת הליך ההשגה, וזאת באמצעות תקיפה עקיפה.