הטלת קנסות על-ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות ביקורת ניכויים שהֵחלה לאחַר שהחברה דיווחה למוסד על ביקורת קודמת של פקיד-השומה

ביום 8.7.2024 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין "מאיר" חברה למכוניות ומשאיות בע"מ.

להלן תמצית הרקע העובדתי כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
ביום 29.11.21 פתח המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") בהליך ביקורת לתובעת ביחס לשנים 2018-2015.
עוד קודם לכן עָרך פקיד-השומה ביקורת ניכויים לתובעת לאותן שנים, בעקבותיה הגיע עם החברה להסכם שומה שנחתם ביום 10.9.2020.
התובעת פנתה למל"ל ביוזמתה ביום 29.10.2020 ודיוְוחה על ביקורת פקיד-השומה ותוצאותיה וצירפה את הסכם השומה. כאמור, המל"ל פתח בביקורת מטעמו כמעט שנה לאחַר הודעה זו.
המל"ל מצא בביקורת שעָרך ליקויים באופן זקיפת הטבות לעובדים – זקיפת הטבות בחֶסֶר וניכוי דמי ביטוח בחֶסֶר בגין שווי ארוחות, ביגוד, טיול/נופש לעובדים, שווי הנחות, הפרשי שכר ובדיקות רפואיות.
ביום 3.1.2022 נשלחה לתובעת הודעת קביעת דמי ביטוח לפי סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי שבמסגרתה נקבעו הסכומים הבאים לתשלום: קרן: 2,823,013 ₪, הצמדה: 93,870 ₪ וקנסות: 1,378,664 ₪.
ביום 19.1.2022 ביקשה התובעת מהמל"ל להפחית את ההצמדה והקנסות (בסך 1,472,534 ₪). כלומר, התובעת לא הגישה השגה על דמי הביטוח אלא רק על הקנסות וההצמדה.
ביום 26.1.2022 התכנסה "הוועדה העליונה לביטול קנסות" במל"ל ("הוועדה") שהחליטה להפחית ב-45% את הקנס המקורי (לא כולל רכיב ההצמדה). וכך היא קבעה:
"1. המלצת המבקר – היה שיתוף פעולה מלא בביקורת, הפחתה של 30%;
2. ליקויים חוזרים – הפחתה של 35% בהתאם לחזרתיות הממצא בפעם הראשונה, 20% בפעם השניה ו-10% בפעם השלישית;
3. ביקורת לשנה שישית ושביעית – הפחתה של 7% לחיובים משנת 2015 ו-4% לחיובים משנת 2016."
ביום 13.6.22 פנתה החברה שוב למל"ל בבקשה להפחית את הקנס.
ביום 4.8.2022 דחתה הוועדה את פנייתה החוזרת של התובעת. מכאן התביעה.

בית-הדין האזורי (השופטת י' מזרחי-לוי, נציג ציבור (עובדים) מר א' שלם ונציג ציבור (מעסיקים) מר מ' כפיר) דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש בית-הדין למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית ובכלל זאת לסמכותו של המל"ל לערוך ביקורת ניכויים ולהטלת קנסות בעקבות ביקורת זו.

לגופו של עניין, קבע בית-הדין, כי בדין פעל המל"ל בהתאם לחוזר ביקורת ניכויים מס' 14 בנושא "הפחתת קנסות ביקורת ניכויים" (קישור לחוזר) וכי בעוד שבמסגרת החוזר האמור נאמר ש"שומות ללא פירוט לא יחשבו במסגרת דיווח מרצון", התובעת לא שלחה את שומות הניכויים ממס הכנסה בצירוף חישובי השומה ועל-כן לא היה מקום לאשר לה, על-פי החוזר האמור, הפחתה מטעמים מיוחדים.
בית-הדין דחה בעניין זה גם את טענת התובעת שלא היה מקום להחיל לגבּייה את הנחיות החוזר האמור, אלא את הנחיות החוזר שקָדם לו.

בית-הדין המשיך ונדרש לטענותיה הנוספות של התובעת ודחה אותן.
כך, לגבי הטענה שלא היה צריך לסַווג את הנופש בשנת 2017 כליקוי חוזר, קבע בית-הדין כי גם אם מדובר היה באירוע מיוחד וחריג שנועד לקַדם את המעסיק, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה, וכי הגישה הדיכוטומית שהתובעת ביקשה להציג כאילו מדובר היה באירוע מסוג אחר, אינה מקובלת עליו. "החברה, שהפרה בעבר מספר פעמים את החובה לזקוף שווי הטבה לעובדיה בגין נופש, הייתה צריכה להיזהר יותר. הרעיון מאחורי ההקטנה ההדרגתית של שיעור ההפחתה ביחס הפוך לחזרתיות ההפרות, הוא לתת מענה הולם למעסיק שלא שינה את התנהגותו למרות קנסות שכבר הוטלו. כעת, כשמדובר היה באירוע נופש גדול אף יותר מקודמיו, היה על החברה להיזהר אף יותר" (פס' 45).
ביחס לטענת התובעת לפיה הקנס בגין אי-זקיפת שווי ארוחות היה צריך להתחשב בכך שלא היה מקום לזקוֹף את שווי הארוחות מלכתחילה, נקבע, כי טענה זו אין לקבל שעה שהחברה לא בחרה להשיג על עצם זקיפת שווי הארוחות, לא בפני פקיד-השומה וגם לא בפני המל"ל; וכי קבלת טענת התובעת תוביל לכך שהמל"ל יידרש לבחון מחדש את נכונוּת סיווג שווי הארוחות מבלי שהוגשה השגה על נכונות הסיווג.
ביחס לטענה ששיעור הפחתת הקנס בגין אי-זקיפת שווי הנחות היה נמוך ממה שצריך היה לקבוע, נקבע, כי התובעת לא פירטה כיצד היא הגיע לשיעור ההפחתה שהיא טענה לו; ובנוסף, עיון בנתונים שצורפו על-ידי המל"ל מביא למסקנה כי בכל מקרה לא היה מקום לשנות מן השיעור שנקבע.
ביחס לטענה שהחלטת הוועדה הייתה צריכה לכלוֹל את הנתונים על בסיסם נערך התחשיב (במסגרת סיכומיו, צירף המל"ל טבלה עם הנתונים הרלוונטיים לחישוב הפחתת הקנסות) קבע בית-הדין, כי הגם שמוטב היה אם פורמט פירוט החיובים שצורף לסיכומים היה נערך מלכתחילה, לא נמצא שהתובעת העלתה טענות ביחס לנקודה זו בדיוני הוועדות, ובראי מכלוֹל נסיבות המקרה אין בכך כדי להצדיק את החזרת עניינה של התובעת לבחינה נוספת בוועדה.
לבסוף, נדרש הבית-הדין לטענת החברה שהוועדה הייתה צריכה להתחשב בכך שפקיד-השומה לא הטיל קנסות על החברה, ודחה גם אותה. זאת, הן מהטעם שהתובעת לא הוכיחה שלא הוטלו עליה קנסות במסגרת הסכם השומה והן, ובעיקר, מהטעם ששיקול הדעת להפחתת הקנסות או ביטולם על-ידי פקיד-השומה שונה משיקולי המל"ל. "כאמור לעיל תוספת הריבית במס הכנסה בהתאם לסעיף 159 לפקודה כוללת 4% אחוזים עודפים המאפשרים למס הכנסה גמישות נוספת ביחס להטלת הקנסות, בעוד שהקנסות כולם טרם ההפחתה במוסד הינם בשיעור כולל של 5.5%.  מתוכם הופחתו 45% בהחלטת הוועדה. לפיכך, גם אם אכן על פי ההסכם עם מס הכנסה בוטלו כל הקנסות, אין בכך כדי להצביע על פגם בשיקול הדעת הוועדה בהחלטתה על הקנסות, שניתנה כדין ובהתאם להנחיות, החוזרים והפסיקה" (פס' 50).

לאור כל האמור, דחה בית-הדין את התביעה תוך חיוב התובעת "לאור תוצאת ההליך ואופיו המסחרי" בהוצאות המשפט של המל"ל בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.