סיווג תשלום לעניין חוק מע"מ

ביום 29.5.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין פקהולץ.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה גב' רויטל פיקהולץ ("המערערת") על החלטת המשיב, מנהל מע"מ עכו ("המשיב") אשר דחה את ההשגה שהוגשה על-ידי המערערת בגין שומת תשומות שהוציא לה המשיב, בסך של 337,408 ₪ (קרן), וזאת בהתאם לסמכותו לפי סעיף 82(ב) לחוק מע"מ.
המחלוקת בין הצדדים נעוצה בדרישת המערערת לנַכּוֹת מס תשומות בגין שתי חשבוניות מס (שלא הוצגו בפני בית-המשפט) אשר הוצאו על-ידי עו"ד ליאור מזור ("המפרק"), המפרק של חברת ס.ע.מ.ר נכסים ואחזקות בע"מ ("החברה") – חברה שהיתה בשליטת סבה של המערערת, מר סנדר פיקהולץ ולאחר מכן בשליטת אביה של המערערת, מר נתן פיקהולץ.
ניכוי התשומות התבקש על-ידי המערערת במסגרת דוח שהוגש על ידיה לחודש אוגוסט 2016, בו דרשה החזר מס תשומות בגין רכישת ציוד/מבנה בסכום של 217,949 ₪ ובמסגרת דוח לחודשים ינואר-פברואר 2020, בהם לא היו למערערת עסקאות, אך היא דרשה החזר בגין ניכוי מס תשומות על ציוד בסך של 119,459 ₪.
למפרק של החברה שולמו כספים בהתאם להסכם פשרה שגובש בין המפרק לבין המערערת אשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט העליון ביום 2.4.2015 ("הסכם הפשרה") במסגרת ע"א 7206/13 ("הערעור לעליון").
כספים אלה שולמו לידי המפרק לאחַר שבהליך הפירוק של החברה בבית-המשפט המחוזי ("הליך הפירוק") קיבל בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר עדי זרנקין, את בקשת המפרק וקבע בהחלטתו כי שתי המחאות זכות, שנטען על-ידי המערערת שבוצעו כלפיה על-ידי החברה – האחת, של זכות השכירות המוגנת של סעמר בנכס מקרקעין בקרית מוצקין, והשניה, של הזכות לקבל כספי השבה בסך של 116,000 דולר כערכם בחודש יוני 2004 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, שהגיעו לחברה מעיריית קרית מוצקין בשל ביטול הסכם ביניהן – הינן בטלות וחסרות תוקף.
המערערת הגישה את הערעור לעליון על החלטה זו של השופט זרנקין והצדדים לערעור  הגיעו להסדר פשרה מחוץ לכותלי בית-המשפט, אשר קיבל תוקף של פסק-דין.
המערערת טענה בכתב הערעור דנן כי יש מקום להתיר לה בניכוי את מס התשומות, שכּן בעסקה מושא הסכם הפשרה היא רכשה מידי המפרק את זכות התביעה נגדה ושילמה למפרק כדי להסיר כל טענה מצד המפרק ביחס לקבילוּת המחאת זכות השכירות המוגנת מהחברה למערערת. לשיטתה, התשלומים שהועברו למפרק הינם בגֶדר הוצאה לשמירה על הקיים שבידה – דהיינו: זכות השכירות המוגנת – ולא כהוצאה לרכישת זכות השכירות המוגנת מהמפרק.
מנגד, טוען המשיב, כי המהות הכלכלית האמיתית של העִסקה מושא הסכם הפשרה היא רכישת זכות השכירות המוגנת על-ידי המערערת מידי המפרק של החברה, בגֶדר "מסירת מקרקעין בדמי מפתח כמשמעותם בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972"; ועל-כן מדובר בעסקה פטורה ממע"מ בהתאם לסעיף 31(2) לחוק מע"מ, ומשכך המערערת אינה זכאית לנַכּוֹת את מס התשומות.

בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 45,000  ₪ (קישור לפסק-הדין).

השופטת וינשטיין קיבלה את עמדת המשיב תוך שציינה, כי המערערת לא הרימה את נטל הראיה המונח על כתפיה להוכיח, כי היא זכאית לנַכּוֹת את מס התשומות שבמחלוקת.

השופטת מתחה ביקורת קשה על התנהלותה של המערערת: "המערערת לא הציגה מסמכים רלבנטיים וניסתה לטשטש ואף להעלים עובדות חשובות לצרכי ההכרעה בערעור דנן. משעומתה בחקירה הנגדית עם מסמכים ושאלות שלא היו נוחים לה – הרימה את קולה, התפרצה ודיברה בחוסר נימוס וכבוד לב"כ המשיב כמו גם לבית המשפט. זוהי אינה התנהלות של עדה שנלחצה מן המעמד של מתן עדות. זוהי דוגמה בוטה להתנהלות של עדה שנלחצה מכך שאין תשובות בפיה לשאלות הקונקרטיות שנשאלה. הרושם הברור שעולה מעדות המערערת הוא כי ישנן תשובות ששיננה לעצמה אותן מראש ועליהן ניסתה לחזור שוב ושוב, ואילו לגבי שאלות אחרות, נוקבות וברורות – ענתה תשובות מעורפלות, מתחמקות ושאינן אמת" (פס' 74).

לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי יש לקבל את עמדת המשיב לפיה לאחַר שקוימו תנאי הסכם הפשרה בבית המשפט העליון – העביר המפרק לידי המערערת את זכות השכירות המוגנת בנכס ועל-כן מדובר בעסקה הפטורה ממס עסקאות לפי סעיף 31(2) לחוק מע"מ. "זוהי המהות האמיתית של הסכם הפשרה. אינני מקבלת את עמדת המערערת לפיה מדובר בוויתור על זכות תביעה של המפרק ואף אינני מקבלת את טענת המערערת כי מדובר בעסקה לצורך 'שמירה על הקיים' – בהיעדר כל בסיס עובדתי ומשפטי לטענות אלו.
הראיות שבפניי מוכיחות כי המערערת וגורמים אחרים מטעמה, טענו בעצמם בהליכים אחרים ובהזדמנויות שונות, כי המערערת רכשה את זכות השכירות המוגנת מהמפרק. המערערת אינה רשאית לשנות גרסתה לפי נוחותה וצרכיה בערעור דנן ולטעון כעת כי היא רכשה מהמפרק 'נכס' בדמות וויתורו על זכות התביעה שלו. ממילא, אין לקבל טענה זו גם במישור המשפטי" (פס' 57-56).