בקשה למענק הוצאות קבועות בגין פגיעה במחזור העסקים בעקבות משבר הקורונה

ביום 20.6.2024 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין א.א.א. הנדסה אזרחית (2010) בע"מ.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.2.2024 (עמ"ן 68900-01-23, השופט ג' הס) (לא פורסם), בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת-הערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים ("ועדת-הערר" או "הוועדה") מיום 13.12.2022 (ערר 1619-22) (קישור להחלטה של הוועדה).

המבקשת – חברה קבלנית המבצעת עבודות בניה ושיפוצים במבני תעשיה, מסחר ומשרדים – הגישה למשיבה (רשות המיסים) בקשות למענקי הוצאות קבועות בגין פגיעה נטענת במחזור העסקים שלה בעקבות משבר הקורונה. זאת, בהתאם להחלטת ממשלה מס' 5015 מיום 24.4.2020 שעוגנה בהמשך בחוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), התש"ף-2020 ("חוק הסיוע").
הבקשות הוגשו בגין מספר תקופות, שהחשובות שבהן לענייננו היו ארבע התקופות שכללו את החודשים הבאים: מרץ-אפריל 2020, ינואר-פברואר 2021, מרץ-אפריל 2021 ומאי-יוני 2021.
המשיבה דחתה את ארבע הבקשות האמורות לאחַר שקבעה כי הירידה בהכנסותיה של המבקשת התחילה עוד קודם לפריצתו של משבר הקורונה וללא קשר אליו. כן נקבע, כי ירידה נוספת אירעה על רקע סיומם של פרויקטים בהם הייתה המשיבה מעורבת, אף זאת ללא קשר למשבר הקורונה. בנוסף צוין, כי הירידה בהכנסותיה של המבקשת נבחנה אף ביחס לתקופת בסיס חלופית (ינואר עד פברואר 2020) וכי אף ביחס לתקופה זו היא לא זכאית למענק.

ביום 3.4.2022 הגישה המבקשת ערר על החלטתה של המשיבה לדחות את ההשגות שהגישה.
ועדת הערר קיבלה את הערר באופן חלקי.
הוועדה קבעה, כי המבקשת הרימה את נטל הראיה הנדרש על-מנת להוכיח כי הכנסותיה בשנת 2021 נפגעו בשל נגיף הקורונה. בהתאם, נקבע כי המבקשת זכאית למענקי סיוע ביחס לחודשים ינואר-יוני 2021. לצד זאת, ועדת-הערר קבעה, כי מחזורי ההכנסה של המבקשת בתחילת שנת 2019 היו חריגים, ואילו בהמשך השנה חלה ירידה בהכנסותיה. לפיכך, אף ועדת-הערר סברה, כי מוצדק לקבוע תקופת בסיס חלופית אשר לפיה תיבדק הירידה בהכנסותיה של המבקשת. אולם, בניגוד לעמדתה של המשיבה – שקבעה כי תקופת הבסיס החלופית תהיה בין החודשים ינואר-פברואר 2020 – הוועדה קבעה, כי התקופה הרלוונטית היא בין החודשים ספטמבר 2019 לפברואר 2020. בהקשר זה קיבלה ועדת-הערר את טענתה של המבקשת לפיה תקופת הבסיס החלופית שנקבעה על-ידי המשיבה הייתה "שרירותית ומקרית" וכי ביחס לעסק תנודתי יש לבחון תקופות ארוכות יותר.
הוועדה הוסיפה, כי הכנסותיה של המבקשת בתקופת הבסיס החלופית שקבעה משַקפות בצורה מהימנה יותר את הכנסותיה הרגילות.
ועדת-הערר הִטעימה, כי ככלל הכנסותיה של המבקשת בשנת 2019 היו במגמת ירידה, כי השינוי הקטן שחל בחודש אוקטובר 2019 הוא "זניח בכל קנה מידה" וכי מחזורי ההכנסות של תחילת שנת 2019, שהיו גבוהים באופן יוצא דופן, היו "בבחינת אפיזודה חולפת" בלבד. בהתאם, נקבע, כי המבקשת זכאית למענקי סיוע בגין הירידה במחזורי הכנסותיה שבתקופות שבין החודשים ינואר-יוני 2021. לצד זאת, נקבע כי המבקשת אינה זכאית למענק בגין הירידה בהכנסותיה ביחס לחודשים מרץ-אפריל 2020. 

ביום 29.1.2023 הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) על החלטה זו של ועדת-הערר. טענתה המרכזית של המבקשת נסבה על כך שוועדת-הערר משוללת סמכות לקבוע תקופת בסיס חלופית שונה מזו שנקבעה בחוק הסיוע.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ג' הס, דחה את הערעור.
השופט הס קבע, כי בהתאם להחלטתו של בית-המשפט העליון בעניין חיון (בר"ם 7656/23), נתונה לוועדת-הערר סמכות לערוך חישוב זכאות לפי תקופת בסיס חלופית. זאת, כאשר ועדת-הערר מצאה כי תקופת הבסיס המקורית אינה מאפיינת את מחזורי פעילותו של העסק עובר למשבר הקורונה.
כן ציין השופט, כי מעיון בהחלטתה של ועדת-הערר בעניין חיון ניכר שמדובר במקרה הדומה בנסיבותיו למקרה דנן, וכי אף שם לא נדון מצב של הכנסה תנודתית, אלא של ירידה ניכרת בהכנסות העסק עובר למשבר הקורונה אשר הובילה את ועדת הערר למסקנה כי יש לקבוע תקופת בסיס חלופית.
השופט הס הוסיף והבהיר, כי הוא שָקל תחילה להשיב את הדיון לוועדת-הערר מכיוון שלא ניתנה למבקשת הזדמנות לטעון כנגד שינוי תקופת הבסיס. עם זאת, השופט הגיע למסקנה שאין מקום להורוֹת על כך, בהתחשב בכך שטענותיה של המבקשת הן טענות משפטיות בעיקרן ונתוני הכנסותיה אינם שנויים במחלוקת.
אשר לטענותיה של המבקשת בדבר האופן שבו יש לפרש את הנתונים, הבהיר השופט הס, כי אלו נשמעו בפניו בהרחבה במסגרת הדיון בערעור, כך שלמבקשת ניתן יומה בבית-המשפט.
השופט הס הוסיף וקבע, כי אף לגוף הדברים, תקופת הבסיס החלופית שקבעה ועדת-הערר משַקפת בצורה מהימנה את הכנסותיה של המבקשת עובר למשבר הקורונה, בהתאם לחומר הראיות כולו.

המערערת הגישה כאמור בקשת רשות ערעור על פסק דינו של השופט הס וביום 20.6.2024 ניתנה ההחלטה בבקשה.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת ד' ברק-ארז, דחה את הבקשה ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).
השופטת ברק-ארז קבעה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין, אלא נסבה על עניינה הפרטני של המבקשת, ולפיכך, הבקשה אינה מַצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ויש לדחותה בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 והחלתה בהליך זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
השופטת הוסיפה, כי לא התרשמה שיש ממש בטענותיה של המבקשת בכל הנוגע לסמכותה של ועדת-הערר לקבוע תקופת בסיס חלופית שונה מזו שנקבעה בחוק הסיוע. שכּן, לוועדת-הערר מוקנה שיקול דעת רחב, והיא מוסמכת לקבל כל החלטה שהרשות המינהלית הייתה מוסמכת לקבל (de novo), תוך שמסקנה זו מתיישבת עם הוראתו של  סעיף 21(ב) לחוק הסיוע, שעל-פיו ועדת הערר מוסמכת "לקבל החלטה אחרת" במקום החלטתה של רשות המסים שעליה נסב הערר; והיא אף עולה בקנה אחד עם סעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 המורה כי בית דין שעליו החוק חל (וכזו היא ועדת-הערר, המנויה בתוספת לו) מוסמך "לאשר את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה, לבטלה ולקבל החלטה אחרת במקומה, או להחזיר את הענין עם הוראות לרשות שהחליטה".
לבסוף, ציינה השופטת ברק-ארז, כי יתר טענותיה של המבקשת נוגעות לשיקול דעתה של ועדת-הערר לגופו, ואין לקבלן.