שווי שימוש ברכב בידי בעלי שליטה

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 2027 מיום 5.6.2023 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פלד.

נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בשבעה מערערים – בני משפחה אחת (זוג הורים, שלושה בנים ושתי כלות) שהינם בעלי המניות בחברת לטרא סיסטמס בע"מ ("החברה") – שהועסקו כשכירים בחברה בתפקידים שונים ועשו שימוש חופשי במכוניות שהיו רשומות בספרי החברה.
בתקופה הנוגעת לערעור, החברה, כמעסיקתם של בני המשפחה, לא יישמה לגביהם את הוראות תקנות מס הכנסה (שווי שימוש ברכב), תשמ"ז-1987 ("תקנות שווי שימוש" או "התקנות"), וחלף זאת, ייחסה להם הכנסה בשיעור 55% מסכום הוצאות הרכב התקופתיות בהן היא עָמדה בפועל, כאילו חלות על המקרה, בהשאלה או בהיקש, הוראות תקנה 2(1) לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 ("תקנות ניכוי הוצאות רכב"). 
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) לא הסכים עם הדיווח האמור ועָרך שומות לבני המשפחה בהתאם לתקנות שווי שימוש, שבעקבותיהן נוספה לכלל בני המשפחה תוספת הכנסה בהיקף כולל של כמעט מיליון ש"ח.
לטענת המערערים אין להחיל לגביהם את הוראות תקנות שווי שימוש, וזאת ממספר טעמים: האחד, התקנות מביאות לתוצאות בלתי-סבירות ושרירותיות ויישומן אינו מוביל לגביית מס אמת; השני, כבעלי שליטה בחברה דינם שונה מעובדים שכירים "רגילים" ובכל הקשור לשימוש בכלי רכב, דינם אמור להיות מושווה לנישומים עצמאיים ומכאן עריכת תחשיב ההכנסה המבוסס על 55% מההוצאות בפועל; השלישי, בְּשל נסיבות רכישת המכוניות ומימונן, אין מקום להחלת התקנות, שכּן כלי הרכב לא הועמדו לשימושם על-ידי החברה, אלא להפך; והרביעי, ולחילופין, קיימות מספר טענות פרטניות לגבי מכוניות ספציפיות ולגבי תקופות ההעסקה של חלק מבני המשפחה.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, קבע השופט קירש, כי אין מקום להידרש לטענתם הכללית של המערערים כנגד תקנות שווי שימוש, וזאת לאור ההלכה שנפסקה ביום 23.5.2019 (ועוד בטרם הגשת הערעורים המאוחדים דנן) בעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18),* ואושררה בעניין חברת ניוויז'ן שרות מוניציפאלי בע"מ (בג"ץ 836/22).**

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

** למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

מסיבה זו, הוסיף השופט קירש, אין גם כל רבותא במאמצי המערערים להצביע על נסיבות מיוחדות או מְקלות בעניינם – ובכלל זאת שהמכוניות ישנות, ההיקף המצומצם של השימוש הפרטי במכוניות ושל הוצאות האחזקה ואי-עמידת החברה בהוצאות מימון לצורך רכישת המכוניות – ואף אין רלבנטיות, בכל הקשור לסוגיה שבמחלוקת, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אינטרבילדינג (ע"א 1527/97), כנטען על-ידי המערערים.

השופט קירש המשיך ונדרש לטענת המערערים לפיה ההלכה הכללית שנפסקה בעניין חכם את אור-זך אינה חלה עליהם כי הם בעלי שליטה בחברה ודינם חייב להיות כדין נישום עצמאי (ולא כדין עובד שכיר מן השורה).
השופט דחה טענה זו. לדבריו, לא רק שבעניין חכם את אור-זך נדוֹן אופן מיסויָם של מועסקים שהיו בעלי שליטה (הגם שהיבט זה של הסוגיה לא הודגש), הרי שאותה טענה ממש הועלתה ונדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר ש' בורנשטין) בפסק-הדין מיום 5.4.2021 (לפני הגשת סיכומי המערערים בהליך דנן) בעניין אמרויז בע"מ (ע"מ 12335-03-20) והוא בהחלט מסכים עם דבריו של השופט בורנשטין ועם המסקנה אליה הגיע.
עוד ציין השופט קירש, כי אין בתקנות שווי שימוש כל סייג לגבי עובד שהוא בעל שליטה או בעל מניות מהותי וההסדר שמכוחן חל על כל "עובד" באשר הוא.

בשלב זה, נדרש השופט קירש לטענתם החלופית של המערערים לפיה אין בסיס לתחולת תקנות שווי שימוש במקרה הנוכחי מפני שלא מדובר על "רכב [...] שהועמד לרשות העובד" אלא להפך, המערערים העמידו את כלי הרכב, הרשומים במשרד הרישוי על שם בני המשפחה השונים, לרשות החברה, והם אלה ששילמו בגין רכישת המכוניות ולא החברה.
השופט קבע, כי על-פי הראיות שהוצגו בפניו המכוניות היו רשומות במאזן החברה כרכוש קבוע שלה, וזאת על-מנת לאפשר לה לתבוע לגביהן פחת והוצאות אחרות לצורכי מס; ובפועל החברה אכן תבעה פחת על המכוניות וניכתה את הוצאות אחזקתן (הקבועות והמִשתנות) בחישוב הכנסתה החייבת, וכן, כנגד העברת המכוניות לידי החברה נוצרו יתרות זכות לטובת בני המשפחה.
בנסיבות אלו, הוסיף השופט, אין מנוס מלקבוע כי לצורכי מס המכוניות אכן היו של החברה ויש לראות בחברה כמי ש"העמידה" את המכוניות לשימוש בני המשפחה ובהתאם להחיל את תקנות שווי שימוש. "ייתכן שיתרונות המיסוי שצמחו לחברה מרישום המכוניות בספריה היו קטנים [ההדגשה במקור] מהחסרון המיסויי היחסי הנעוץ בתחולת תקנות שווי השימוש, אולם כך בחרו המערערים (או יועציהם) להסדיר ולהציג את הדברים והמשיב איננו אחראי לתוצאה המתקבלת" (פס' 31 לפסק-הדין).

לבסוף, נדרש השופט קירש לטענות הנוספות שהעלו המערערים ובכללם טענות בנושא כפל-שימוש, זיכוי כפול של אותו רכב ועוד וקיבל אותן בחלקן.

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך בהמלצת המותב (השופטים א' שטיין, ג' כנפי-שטייניץ ו-ר' רונן) חזרו בהם מערעורם.

הערעור נדחה אפוא, וזאת ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).