אכיפת הסכם פשרה להסדרת חובות מס ותביעה אישית נגד בעלי תפקידים בשירות המדינה

ביום 3.1.2024 ניתן פסק-הדין של בית-משפט השלום בירושלים בעניין אלקובי.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
ביום 1.6.2014 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"מ (מחוזי י-ם) 18483-04-12) (לא פורסם) בערעור שהגיש התובע על שומות מס לשנים 2004 עד 2006 אשר נקבעו לו בגין הכנסות מיגיעה אישית כיועץ כלכלי ומנהל חשבונות לחברות לוגיסטיות. הערעור נדחה וקרן חוב התובע לאחַר פסק-הדין עָמדה על סך של כ-1.5 מיליון ₪ והתובע חויב בתשלום הוצאות הנתבעת שם (פקיד שומה ירושלים – רשות המיסים) בסך של 30,000 ₪.
אין חולק, כי התובע לא הגיש ערעור על פסק-הדין במועדים הקבועים בחוק וכי הוא נמנע מלשלם את חובו לרשות המיסים, כמו גם את ההוצאות בהן חויב בהליך, כך שיתרת חוב התובע תפחה לסכום של כ-3.6 מליון ₪, נכון לשנת 2016.
ביום 5.2.2016 (דהיינו, בחלוֹף כשנתיים ממועד פסק-הדין) הגיע עו"ד שמשון חן ("עו"ד חן") אשר נשכר לייצג את התובע, אל משרדי פקיד-שומה ירושלים 3 ("פ"ש י-ם 3"), פגש בנתבע 2 (מר יאיר הריס, אז רכז חוליה בפ"ש י-ם 3) ("מר הריס")) וביקש להסדיר את חובותיו של התובע.
ביום 13.6.2016 שיגר עו"ד חן אל מר הריס הודעת דוא"ל אליה צירף מכתב בו שטח את טענותיו בעניין מצבו האישי, המשפטי והכלכלי של התובע והציע, בתמצית, כי חובותיו של התובע יימחקו כנגד תשלום סך של 50,000 ₪ אותם יגייס מבני משפחתו.
ביום 15.6.2016 הודיע מר הריס לעו"ד חן, כי הוא דוחה את הצעתו וזאת לאחַר ששוחח עליה עם מר דוד מרציאנו, סגן פ"ש י-ם 3.
ביום 16.11.2016, בהמשך לפגישה פנימית שנערכה ברשות המיסים, נערכה פגישה בעניינו של התובע בין עו"ד חן, מר הריס והנתבע 3 מר שלמה חסידים, אז פ"ש י-ם 3 ("מר חסידים") בסופה נערכה "תרשומת דיון", שבה צוין כדלקמן:
"1. הוסבר למייצג כי לפני מספר ימים התקיים דיון פנימי בעניינו של הנישום, בנוכחות פקיד השומה סגנו, הח"מ ואחרים. הוחלט ע"י פקיד השומה כי במסגרת הניסיון לפתור את בעיית החוב של הנישום בגין השומה לשנים 2004-2006, יש לעשות את הפעולות הבאות:
א. לקיים ביקורת בביתו של הנישום בנוכחות המייצג.
ב. הנישום יגיש באמצעות המייצג ערעור לבית המשפט המחוזי. המשרד לא יתנגד והפרקליטות צריכה לאשר.
ג. לאחר אישור בקשת הערעור יש להפקיד 300,000 ש"ח במשרד מס הכנסה.
2. יודגש כי לא מובטח דבר.
3. כמו כן נאמר למייצג כי במסגרת הפעולות להסדרת חובו של הנישום יש להגיש דוחות לשנים שהוצאה בגינן שומה 04, קרי שנים 2012-2014.
שם הרכז: יאיר הריס."
ביום 20.11.2016 שיגר מר הריס לעו"ד חן את תרשומת הדיון וביקשו להשיבה חתומה, כמו גם ציין כי התקבל אישור לבקֵר בביתו של התובע ביום 23.11.2016. אין חולק, כי עו"ד חן לא השיב למר הריס את התרשומת חתומה על ידיו או על-ידי התובע.
ביום 22.11.2016 שיגר עו"ד חן אל מר הריס הודעת דוא"ל אליה צורף קובץ בשם: "הודעת ערעור יוסי מס הכנסה עליון", אשר כלל טיוטת מסמך הנושא כותרת "בקשה להארכת מועד לקבלת ערעור בהסכמה ובקשה למתן תוקף של פס"ד להסכמה בין הצדדים" ("טיוטת הבקשה לערעור").
ביום 23.11.2016 עָרך מר הריס ביקור בביתו של התובע, בהשתתפות עו"ד חן והתובע עצמו, במהלכו סִייר מר הריס בבית התובע ("הסיור בבית"). במהלך הסיור בבית הודיע עו"ד חן למר הריס, כי הוא מתכוון להגיש את טיוטת הבקשה לערעור מבלי להמתין לקבלת אישור. דיווח אודות קיום הסיור בבית ודברי עו"ד חן הועברו מטעם מר הריס לממונים עליו.
בימים 27.11.2016 ו-30.11.2016 הגיש עו"ד חן לבית-המשפט העליון שלושה מסמכים: (א) בקשה להארכת מועד לקבל ערעור (בהסכמה) ובקשה למתן תוקף של פס"ד להסכמה בין הצדדים (הבקשה הוגשה ביום 27.11.2016 והוכתרה בש"א 9173/16); (ב) הודעת ערעור (בהסכמה) (ההליך הוכתר ע"א 9293/16 יוסי אלקובי נ' פקיד שומה – רשות המיסים); ו-(ג) בקשה למתן תוקף של פס"ד להסכמה בין הצדדים.
ביום 28.11.2016 ניתנה החלטת רשמת בית-המשפט העליון (ל' בנמלך) במסגרתה נקבע, כי על יסוד הסכמת הצדדים ניתנת לתובע ארכה להגשת ערעור, וכי זה יוגש בתוך 14 ימים, במסגרתו תידון הבקשה למתן פסק-דין להסכמות הצדדים.
ביום 5.12.2016 ניתנה החלטת בית-המשפט העליון (השופטים א' רובינשטיין, י' דנציגר וצ' זילברטל) בתיק ע"א 9293/16 הנושא כותרת "בקשה מיום 30.11.16 לסיום ההליך שבכותרת", בה נקבע כדלקמן: "למען הסדר הטוב, ומבלי לפגוע, תאשר הפרקליטות עד 8.12.16 את ההסכמות. לאחר מכן יינתן פסק דין."
ביום 6.12.2016 הופק על-ידי בית המשפט העליון מסמך הנושא כותרת "פסק-דין" ואת התאריך 8.12.2016 ובו ניתן תוקף של פסק-דין למסמך ההסכמה שצוין שמסומן א'. אין חולק, כי מסמך זה שפורסם ביום 6.12.2016 (יומיים לפני המועד הנקוב בו) הוסר מאתר הרשות השופטת כבר באותו היום.
ביום 6.12.2016 ניתנה החלטה נוספת על-ידי בית המשפט העליון בה נקבע כדלקמן: "בטעות שוחרר פסק דין בטרם נחתם ובטרם נשלחה ההחלטה החתומה מיום 5.12.16. על כן, ולמען הסדר הטוב, מושהה פסק הדין בשלב זה עד לאישור הפרקליטות לפי ההחלטה מיום 5.12.16, וניתן יהא לחתום עליו רק לאחר האישור."
בין לבין נערכו מספר שיחות והתכתבויות בין הנתבע 4 (עו"ד קמילה עטילה, מנהל המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה ("עו"ד עטילה")) לבין עו"ד חן ובין עו"ד עטילה לגורמים שונים ברשות המיסים.
ביום 8.12.2016 הגיש עו"ד עטילה לבית-המשפט העליון הודעה בה נטען, בתמצית, כי הבקשות שהגיש עו"ד חן לבית המשפט העליון לא היו בידיעת הפרקליטות, הן לא קיבלו את הסכמתה והן אף לא הומצאו לה כנדרש בהיותה מיַיצגת, על-פי דין, את המדינה בהליכים משפטיים. עוד נטען, כי בבירור שנערך מול רשות המיסים עולה כי הבקשות אף הוגשו שלא על דעתה וכי הם הוגדרו על ידיה "מחטף". לנוכח כך, התבקש-בית המשפט העליון למחוק את ההליך בציון הערה לפיה ככל שתוגש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור – היא תיבחן בהתאם לאמות המידה המקובלות.
עוד באותו יום 8.12.2016 הגיש עו"ד חן בקשה מטעם התובע ובה תאר את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו בסופה ביקש כי הפרקליטות תיתן את התייחסותה לגופן של ההסכמות ובכך תסיים את עינוי הדין שנגרם לתובע.
ביום 12.12.2016 הגיש עו"ד רוני זלושינסקי (מטעם פרקליטות המדינה) הודעה לבית-המשפט העליון ובה, בתמצית, חזר על בקשת הפרקליטות למחוק את ההליך מהטעמים שפורטו בהודעת עו"ד עטילה מיום 8.12.2016, כמו גם התנגד לבקשת עו"ד חן כי הפרקליטות תמסור התייחסותה העניינית לגופן של "ההסכמות" שגובשו, מקום בו כלל לא ניתנה לתובע ארכה להגשת ערעור ולא גובשו בינו לבין רשות המיסים הסכמות מחייבות.
ביום 15.12.2016 ניתנה החלטת בית-המשפט העליון בה נקבע כי פסק-הדין ששוחרר בטעות בטרם נחתם מבוטל וכי ההליך בו נקט התובע נמחק. עוד נקבע, כי ככל שתוגש בקשה להארכת מועד מטעם התובע – היא תיבחן לגופה.
לאחַר כל האמור לעיל, נערכו פניות מצד התובע ומצד ב"כ החדש – עו"ד שאול גיטליץ (ממשרד דניאל כהן ושות') אל פרקליטות המדינה במסגרתם התבקשה הפרקליטות להסכים להאריך את המועד עד אליו יוכל התובע להגיש ערעור על פסק-הדין המחוזי. אולם, בסופו של יום דחתה הפרקליטות את בקשת התובע והפנתה אותו להעלות טענותיו בדבר מצוקתו הכלכלית וקשיי הגבייה בפני הגורם המוסמך במחלקת הגבייה של רשות המיסים.
לאחַר כל זאת, ביום 10.8.2017, הגיש התובע את התביעה הנוכחית לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שם עתר לחיֵיב את הנתבעים בתשלום סך של 4.3 מיליון ₪ בגין נזקיו.
ביום 24.7.2018, ולאחַר מספר רב של התדיינויות שהתקיימו בבקשות מטעם הצדדים, הורה בית-המשפט המחוזי על מחיקת כל הסעדים שנתבעו מעל לסך של מיליון ₪ ועל העברת התביעה לבית-משפט השלום, וזאת לנוכח כך שהתובע שילם אגרת פתיחת הליך רק בגין תביעה בסך של מיליון ₪.
מכאן נדוֹנה התביעה בבית-משפט השלום על-ידי השופטת ק' אזולאי ובהמשך, ביום 28.8.2022 הועברה לדיון בפני המותב הנוכחי (השופט א' לנג).

לטענת התובע, גובשה בינו לבין רשות המיסים הסכמה מוגמרת לסילוק כל חובותיו בגין פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (מיום 1.6.2014) ובגין השומות לשנים 2007-2014, כנגד תשלום סך של 300,000 ₪ בלבד; וכי הסכמה זו גובשה אל מול נציגיה המוסמכים של רשות המיסים (ובראשם מר הריס ומר חסידים) על יסוד המצגים שהוצגו בפניו על ידיהם ועל-ידי עו"ד חן שעמד מולם לאורך כל המשא ומתן לפשרה.
עוד טען התובע, כי התערבותו האישית של עו"ד עטילה בהסכמה שגובשה בין הצדדים נעשתה ללא סמכות ויסודה במניעים זרים שמקורם בהיכרות אישית שהתקיימה בינו לבין התובע. בתוך כך טען התובע, כי עו"ד עטילה עמד, באופן אישי, מאחורי כל מהלכיהם של עובדי רשות המיסים לסיכול ההסכמה שהושגה עם התובע וכן גרם להפעלת לחץ פסול על התובע ואשתו, לרבות באמצעות נקיטה במהלכי גבייה אגרסיביים במטרה לשפר את סכום הפשרה שישולם על-ידי התובע. נוכח האמור טען התובע, כי כל הבקשות הוגשו על ידיו כדין לבית-המשפט העליון וכי זה טעה בכך שקיבל את עמדת הפרקליטות וביטל את פסק-הדין שאישר את הסכמות הצדדים.
לאור האמור, עתר התובע לאכוף את ההסכמה שגובשה עִמו לסילוק כל חובותיו בגין פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובגין השומות לשנים 2007-2014 כנגד תשלום סך של 300,000 ₪. כן עתר התובע לחיֵיב את הנתבעים, ובכללם באופן אישי את מר הריס, מר חסידים ועו"ד עטילה, בתשלום פיצוי בסך של מיליון ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו עֵקב מצגי השווא, המרמה וההטעיה שהנתבעים נקטו נגדו – אשר גרמו לו לנזקים כלכליים ונפשיים רבים, לרבות בגין הצורך להגיש את התביעה.

הנתבעים כפרו מכּל וכל בטענות ובדרישות התובע.
לטענתם, לא נכרת עם התובע כל הסכם, לא ניתנה לוֹ הבטחה שלטונית והובהר לו, לכל אורך הדרך, כי לא מובטח לו דבר וכי כל הבנה אליה יגיע עם נציגי רשות המיסים, מותנית באישור הפרקליטות – אישור אשר לא התבקש וממילא לא התקבל. מכאן נטען שלא התגבשה גמירות דעת הנדרשת להסכמה, או למצער, לא התקיים תנאי מתלה שנקבע.
עוד טענו הנתבעים, כי הבקשות שהוגשו מטעם עו"ד חן לבית-המשפט העליון כללו מידע מטעה וחסר, משלא ניתנה הסכמה להגשתם או לתוכנם ומשהושמט מהם הצורך באישור מיַיצגה של המדינה – הפרקליטות. הנתבעים הדגישו, כי לא ניתן לראות בשיחות ובתכתובות שהוחלפו בין נציגי רשות המיסים לתובע כהבטחה שלטונית שניתנה לתובע הן לנוכח תנאי קבלת הסכמת הפרקליטות שנעדר ממנה והן לנוכח היעדר סמכות של נציגי רשות המיסים לתתה, בשים לב לכך שנדונו במסגרתה שומות סגורות שנקבעו בפסק-דין חלוט – אותן ניתן לשנות אך ורק באמצעות בית-משפט של ערעור.
בנוסף, הנתבעים עתרו למחוק את התביעה שהוגשה נגד מר הריס, מר חסידים ועו"ד עטילה באופן אישי, בהיותם עובדי ציבור אשר פעלו במסגרת תפקידם, תוך שהודגש כי מעורבותו של עו"ד עטילה בעניינו של התובע נעשתה מתוקף תפקידו בפרקליטות, ללא כל דופי ומבלי שזה שָקל שיקולים זרים או נמצא בניגוד עניינים לנוכח היכרותו האישית הנטענת עם התובע.
בהקשר זה יצוין, כי ביום 16.5.2021 ניתן פסק-דין חלקי של בית-משפט השלום בירושלים (השופט ק' אזולאי) במסגרתו נדחתה התביעה נגד נתבעים 4-2, על יסוד הודעת חסינות עובד ציבור שהוגשה מטעם הנתבעים על יסוד סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך שמאותה עת הִמשיכה תביעת התובע להתנהל נגד רשות המיסים בלבד.

השופט א' לנג דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים נדרש השופט לנג לשאלה האם נכרת בין התובע לבין רשות המיסים הסכם פשרה להסדרת חובות התובע וענה על כך בשלילה.
לדבריו, בחינת מסמך תרשומת הדיון מיום 16.11.2016 (שבו ביקש התובע לנעוץ את יסודות הסכמת הצדדים) מביא למסקנה כי מסמך זה אינו כולל גמירות דעת מצד רשות המיסים לקיומו של הסכם פשרה מגובש והוא אף אינו כולל את מידת המסוימות הנדרשת לצורך גיבוש הסכם זה.
זאת ועוד. מהראיות שהוצגו בפני בית-המשפט עולה, כי היעדר קיומה של גמירות דעת ומסוימות נמצאו גם בצדו של התובע ולמעשה זה גילה דעתו בזמן אמת כי אינו מקבל (בחתימתו ובכלל) את האמור במסמך התרשומת והוא אף סבר שמסמך זה אינו מספק ואינו מחיֵיב מבּחינת רשות המיסים.*

* ראו בעניין זה, ובין היתר, את התייחסותו של השופט (בפס' 44-43 לפסק-הדין) להקלטה שנערכה על-ידי התובע בסתר במהלך הסיור בבית ולתמלולה.

עוד ציין השופט, כי העובדה שעו"ד חן (בא כוחו הקודם של התובע אשר ניהל עבורו את הליך המשא ומתן מול רשות המיסים) לא זומן על-ידי התובע למסור עדוּת אודות העוּבדות הרלוונטיות להליך המשא ומתן שניהל, במהלכו, לשיטת התובע, התגבש הסכם פשרה מחיֵיב – רובצת לפתחו של התובע כך שנדרש להניח לחובת התובע כי לוּ היה עו"ד חן מגיע למסור עדות בבית המשפט הוא היה אומר דברים שאינם תומכים בגרסת התובע.

השופט לנג המשיך ונדרש לטענת התובע לפיה ניתן ללמוד על התגבשות הסכם הפשרה בין הצדדים על יסוד התנהגות נציגי רשות המיסים לאחַר הפגישה מיום 16.11.2016, ובפרט לנוכח ביקור הבית שנערך לתובע והעובדה כי עובר לביקור הבית נשלחה אל מר הריס טיוטת הבקשה לערעור מבלי שרשות המיסים התנגדה להגשתה.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי לא ניתן ללמוד מכל אלה על קיומה של הסכמה בהתנהגות, מפורשת או משתמעת, לגיבושו של הסכם הפשרה, וממילא ניתן לקבוע כי רשות המיסים גם לא נתנה לתובע כל הבטחה מינהלית; וההיפך הוא הנכון: הובהר לתובע כי רשות המיסים אינה מתחייבת לדָבָר.
למעלה מן הצורך, הוסיף השופט וציין, כי גם אם הייתה ניתנת לתובע הבטחה מנהלית מצד נציגי רשות המיסים (וכזו לא ניתנה בענייננו) הרי שממילא בהתאם לדין לא היו מוסמכים נציגי רשות המיסים להגיע עם התובע להסכמות על שינוי חיובים שנקבעו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אלא בהליך של ערעור בו הרשות מיוצגת על-ידי הפרקליטות, כך שנמצא כי נותן ההבטחה, כביכול, לא היה בעל הסכמות לתיתה וכי לא הייתה לו יכולת למלא אחריה, כך שאין לייחֵס להבטחה שכזו תוקף מחיֵיב.

בנקודה זו, ראה השופט לנג לנכון להתייחס לטענות הצדדים בדבר ההליכים בהם נקט עו"ד חן בשם התובע בבית-המשפט העליון וקבע, בין היתר, כי "[...] הבקשה שהוגשה מטעם התובע לבית המשפט העליון הייתה מטעה ובלתי מדויקת בלשון המעטה, עד כי נראה שהחיפזון של התובע להגישה לבית המשפט העליון, באמצעות עורך-דינו, עוד טרם ניתנה הסכמה פוזיטיבית להגשת המסמך המדובר מטעם נציגי רשות המיסים, ועוד טרם התבקש וממילא התקבל אישור הפרקליטות לה [...] נעשו בניסיון לקבוע עובדות בשטח ולהציב את הפרקליטות בפני פסק-דין של בית המשפט העליון המבטל את פסק-הדין המחוזי, על יסוד טענות ועובדות שאינן נאמנות לאמת" (פס' 69) [ההדגשות אינן במקור – א' ש']

לבסוף, ציין השופט לנג, כי הגם שחֵלק ניכר מתביעת התובע נסבה אודות טענותיו למעשים לא תקינים, בלשון המעטה, אותן ביקש לייחֵס לעו"ד עטילה באופן אישי, על רקע ההיכרות הקודמת שהייתה לתובע עמו ברבות השנים, וחרף העובדה שעו"ד עטילה הכחיש בעדותו קיומה של היכרות אישית קודמת עם התובע מסוג ובעוצמה המקימים מניעוּת של עו"ד עטילה לטפל בענייני התובע, לא הביא התובע כל ראיה שהיא לתמיכה בטענות הקשות שהפנה כלפי עו"ד עטילה ולא נמצא ולוּ בדל ראיה לטענה כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות עו"ד עטילה בענייננו של התובע וכי זה חרג, כהוא זה, מתוקף תפקידו כמנהל המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה.
בהתאם, קבע השופט, כי הוא דוחה מכּל וכל את כל הטענות שהועלו מצד התובע נגד עו"ד עטילה, בהיעדר כל יסוד להן.

לאור כל האמור, דחה השופט לנג את התביעה תוך שהוא מחיֵיב את התובע בהוצאות בסך של 25,000 ₪ (מבלי לגרוֹע מחיובים קודמים שהוטלו על התובע).