קיומם של יחסי עובד-מעביד בין קבוצת כדורגל בליגה התחתונה לבין שחקניה לעניין החבות במס שכר

ביום 7.8.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין עמותת המצטיינים בספורט אור יהודה.

המערערת, המסוּוגת כמוסד ללא כוונת רווח ("מלכ"ר") בהתאם לחוק מע"מ, מחזיקה, בין היתר, בזכות להפעיל את קבוצת הכדורגל "מועדון כדורגל אור יהודה" ("קבוצת הכדורגל"), שנמנתה, בשנות-המס 2019-2015 ("שנות המס שבמחלוקת"), על ליגה א' ועל ליגה ב' דרום.
שחקני קבוצת הכדורגל והצוות המקצועי הנלווה (ביחד: "השחקנים") מקבלים תלושי שכר והמערערת מדַווחת על הכנסתם באמצעות טפסים המיועדים להכנסה המסוּוגת כשכר עבודה (כגון: טופס 126) וכך אף מדוּוחים התשלומים בדוחות השנתיים שהמערערת עורכת.
למעט ביחס לשנת 2015, בשאר כל שנות-המס שבמחלוקת המערערת דיווחה על השחקנים למוסד לביטוח לאומי כעובדים ושילמה בגינם דמי ביטוח לאומי ובריאות.
בהתאם לדוחות שהגישה המערערת לרשם העמותות, תחת תיאור מילולי המתייחס למספר עובדים שהמערערת העסיקה, דיווחה המערערת כי בשנת 2015 העסיקה 32 עובדים, בשנת 2016 העסיקה 29 עובדים, בשנת 2017 העסיקה 27 עובדים, בשנת 2018 העסיקה 38 עובדים ובשנת 2019 העסיקה 74 עובדים.
המשיב (פקיד-שומה רמלה) קבע, כי יש לראות את השחקנים כעובדי המערערת ועל-כן חִייב את משכורתם בתשלום מס שכר.
השגה שהגישה המערערת נדחתה ומכאן הערעור.*

* יצוין, כי במסגרת החלת המשיב היו עוד שני עניינים מֵעבר לסוגיית מס השכר: תוספת הכנסה בגין מתנות ששולמו לשחקנים וכן חיוב בגין הוצאות עודפות; אך בשני עניינים אלה, קיבלה המערערת את עמדת המשיב ואת תוספת ההכנסה – הנמוכה למדיי – שקבע המשיב, כך שעניינים אלה אינם חלק מהערעור.

עוד יצוין, כי המשיב ביקש לטעון כי מהסכמת המערערת באותם עניינים יש להסיק כי היא למעשה הודתה כי מדובר בשכר עבוה. אולם, בית-המשפט קבע, כי בשים לב לכך שמדובר היה בסכומים נמוכים מאוד, אין מקום לייחֵס כל משקל לעניין זה, שכּן צדדים עשויים (ואף ראוי לעיתים שכך יעשו) להסכים לתשלומים בסכומים נמוכים, ואין להסיק מהסכמה זו דבר.

לטענת המערערת, לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין השחקנים, המְשחקים כתחביב, וכי תלושי השכר שהוציאה להם, כמו גם הדיווחים שביצעה לגביה על-גבי טפסים בהם הוצגה ההכנסה כשכר עבודה, מהווים עניינים בעלי גוון טכני גרידא.
עוד טענה המערערת, כי בתי-המשפט, בערכאות שונות, אימצו כולם כאחד את הגישה שלפיה לא מתקיימים יחסי עבודה בין המועדונים בליגות הנמוכות לבין הכדורגלנים.
בנוסף, טענה המערערת, כי היא יודעת שיש קבוצת בליגות הנמוכות שאינן משלמות מס שכר, ואף ציינה הליך שניהל המשיב בעניין חיוב במס שכר כנגד קבוצת הפועל לוד ואשר בסופו של דבר חזר בו המשיב מטענותיו.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ולאחַר שניתח בקצרה את עקרונות הטלת המס על שכר, הִבהיר השופט גורמן, כי פסק דינו עוסק ביישום הוראות סעיף 4(א) לחוק מע"מ על המערערת וחבותה בתשלום מס שכר כפי שקבע המשיב וכי בחינת שאלת יחסי העבודה נעשית בהקשר זה ולצורך זה בלבד. עוד הִבהיר השופט, כי פסק-הדין עוסק בשאלת חבותה הספציפית של המערערת במס שכר בשנות-המס שבמחלוקת ולא בשאלה רחבה יותר הנוגעת לכלל חברי ליגות הכדורגל הנמוכות. זאת, מהטעם שהחלטת המשיב והראיות שהוצגו התייחסו באופן ספציפי למערערת ולא לכלל הקבוצות המשחקות בליגות הנמוכות.

לגופו של עניין קבע, השופט גורמן, כי בניגוד לטענות שהעלתה המערערת, לא עלה בידיה להראות כי קיימת הלכה שיפוטית גורפת ולפיה לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין קבוצות הכדורגל בליגות הנמוכות לבין שחקני הכדורגל; וכי למעשה דומה כי עמדתו העדכנית (יחסית) של בית-הדין הארצי לעבודה היא הפוכה.

השופט נדרש למצגים שהציגה המערערת בדיווחיה השונים ומנגד לעובדה שהמערערת לא הציגה די ראיות וקבע שלא רק שדי בכך כדי לדחות את הערעור, אלא שאף בחינה של הנתונים לגופם, מתוך מה שכּן הוצג ומבעד למבחנים השונים שנקבעו בפסיקה, מביאה למסקנה המטַה לקביעה כי לצורך מס שכר יש לראות בשחקנים עובדים.
אגב קביעותיו אלו, ציין השופט גורמן, כי הגם שאין לחלוק על כך שכנראה בקבוצות כדורגל מקצועיות יש להניח כי ניתן לראות סממנים הדוקים יותר לקיומם של יחסי עובד-מעביד ושבקבוצות אלו יש לצַפּוֹת כי השכר גבוה יותר וכי בין הצדדים נכרת הסכם מפורט יותר הכולל מִגוון תניות וסנקציות שככל הנראה אין בנמצא בהסכמים בין המערערת לשחקניה, בכך אין די כדי להביא למסקנה כי בין המערערת לבין השחקנים לא נוצרו יחסי עובד-מעביד. "כך, גם מי שנדרש להשקיע רק חלק משעות השבוע במקום עבודה, עדיין יכול להיחשב כעובד באותו מקום. באופן טבעי, היקף שכרו יהיה מצומצם יותר ואף היקף התחייבויותיו יהיה בהתאם, אולם עדיין, אין בכך כדי לשלול את סיווגו כעובד" (פס' 29).

לבסוף, נדרש השופט גורמן לטענת המערערת בדבר אכיפה בררנית. 
לדבריו, בחינת הדין צריכה להיעשות תוך בחינת נתוני כל מקרה לגופו ולא הוצגה כל אינדיקציה המבססת טענת אכיפה בררנית, אך בכל מקרה אין בטענה זו כדי להועיל למערערת, שעה שנמצא כי קביעת המשיב בעניינה נעשתה כדין, וגם אם יונח כי המשיב שגה בעניין קבוצה אחרת אין בכך כדי למְנוע מהמשיב תיקון עמדתו ואכיפת החוק.