מחיקת ערר מס שבח בּשל אי-הבאת ראיות | סילוק על הסף של של ערר מס שבח בשל הגשתו באיחור | הגשת ערעור מס שבח לעליון באיחור בשל טעות שבדין
מחיקת ערר מס שבח בּשל אי-הבאת ראיות
ביום 17.11.2022 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין דויד.
עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) למתן פסק-דין המורה על דחיית הערר.
זאת, בטענה שנטל השכנוע והראיה בערעור (שעניינו בשווי המכירה של המקרקעין שמכר העורר) מונח על-פי הדין על כתפי העורר ומשלא הוגשו על-ידי העורר ראיות כלשהן לביסוס טענותיו,* משמע שאינו יכול לעמוד ולוּ לכאורה בנטל כאמור ועל-כן דין הערר להידחות.
* לתיאור התנהלותו של העורר ובא-כוחו בערעור, ראו פס' 3–14 לפסק-הדין.
ועדת-הערר (יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם) קיבלה את בקשת המשיב ודחתה את הערר תוך חיוב העורר בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).
סילוק על הסף של של ערר מס שבח בשל הגשתו באיחור
פסק-דין נוסף של ועדת-הערר ניתן ביום 22.11.2022 בעניין בירגר.
עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) לסלק על הסף את הערר שהגישה המערערת על החלטת המשיב שלא לקבל את בקשתה לביטול עסקת קומבינציה שנכרתה בין העוררת לבין חברה קבלנית.
זאת, מחמת איחור של למעלה משלושה חודשים בהגשתו .
ועדת-הערר קיבלה את בקשת המשיב וסילקה על הסף את הערר תוך חיוב העוררת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח* (קישור לפסק-הדין).
* החיוב בהוצאות הגבוהות נבע מחומרת התנהלותה של העוררת כפי שתוארה בפסק-הדין. כך, ובין היתר, נקבע בסעיף 63 לפסק: "ראוי להדגיש, כי העוררת העמיסה על ועדת הערר מסמכים למכביר (51 נספחים לכתב הערר) – אשר רובם אינם רלוונטיים לערר דנן, תוך התדיינות מיותרת ובזבוז זמן שלא לצורך ותוך הסתרת העובדה הראשונית והבסיסית ביותר שהיה עליה להציג – מועד מתן ההחלטה מושא הערר, שהוא הנתון החשוב לצורך בחינת עמידתה בהוראות החוק בדבר מועד הגשת הערר. העוררת פתחה בהליכים מיותרים מול המשיב (התביעה האזרחית והבקשה לצו עשה זמני) בניסיון לכפות עליון מתן החלטה, אשר הוא מנוע מלתת לאור הוראות הדין. אנו מוצאים כי פעולות העוררת, אשר נועדו למסך את העובדות, לטשטש ולהסיט את הדיון – הינן בגדר שימוש לרעה בהליכים משפטיים וגובלות בשיבוש מכוון של ההליך."
הגשת ערעור מס שבח לעליון באיחור בשל טעות שבדין
פסק-דין של ועדת-הערר והערעור לבית-המשפט העליון
במבזק מס' 1978 מיום 9.6.2022 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין א.מ שטרן תשתיות בע"מ (קישור למבזק).
נזכיר, כי באותו מקרה דחתה הוועדה את הערר שהגישה המערערת וקבעה כי ההסדר שנקבע בתיקון 69 לחוק מיסוי מקרקעין לגבי חישוב מס הרכישה המוטל על מי שנמנה עם קבוצת רכישה לפי שווי הנכס הבנוי חל גם על גורם מארגן של קבוצת רכישה כאשר הוא רוכש בעצמו חלק מהזכות.
ביום 14.9.2022 הגישה המערערת ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
למחרת (ביום 15.9.2022) הגיש המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) בקשה למחיקת הערעור על הסף בטענה כי הוא הוגש באיחור.
בבקשה נטען, כי בהתאם לסעיף 90 לחוק ולפסק-הדין שניתן בעניין א.א אביבה אלזמי בע"מ ("עניין אלזמי"), המועד להגשת ערעור על פסק-דין של ועדת-הערר לבית-המשפט העליון הוא תוך 45 יום מיום מתן פסק-הדין, כאשר ימי הפגרה באים במניין הימים; ומשכך, המועד האחרון להגשת הערעור חָלף ביום 14.7.2022, והגשתו ביום 14.9.2022 היא הגשה באיחור של חודשיים.
בתשובתה לבקשה למחיקת הערעור על הסף, טענה המערערת, כי תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים בהליכים של עררי מיסוי מקרקעין, וזאת מכוח הוראת תקנה 12(א) לתקנות מיסוי מקרקעין וכי בעניין אלזמי כלל לא נדוֹנה סוגיה זו. על כן, כך נטען, האיחור בהגשת הערעור אינו ניכר כפי שציין המשיב, ובוודאי אינו נובע מזלזול או התמהמהות.
בד בבד עם הגשת התשובה לבקשת מחיקת הערעור על הסף, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בגדרהּ נטען, כי פסק-הדין התייחס לשאלה משפטית עקרונית שההכרעה בה היא בעלת השלכות רוחב וכי חשיבותה הציבורית והעקרונית של הסוגיה הנדונה בפסק-הדין מהווה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הערעור המצדיק את מתן הארכה המבוקשת.
עוד נטען כי באת-כוח המערערת טעתה בחישוב המועד להגשת הערעור וסברה כי לרשותה עומדים 60 יום, וזאת בהסתמך על תקנה 13 לתקנות מיסוי מקרקעין המַפנות לפרק י"ז לתקנות סדר הדין החדשות; ואף טעות זו, שלא נבעה מזלזול או מהתמהמהות, היא "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לבקשתה.
החלטת הרשמת
במבזק האחרון (מבזק מס' 1999 מיום 16.11.2022) דיווחנו, בין היתר, על החלטתה של הרשמת ל' משאלי שלומאי בבקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף.
הרשמת משאלי שלומאי קיבלה את בקשת המערערת להארכת מועד ודחתה את בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף (קישור להחלטה).
בראשית הדברים, ציינה הרשמת משאלי שלומאי, כי המערערת אינה חולקת על כך שבניגוד לסברתה של באת-כוחה כי עמדו לרשותה 60 יום להגשת הערעור כאשר ימי הפגרה אינם באים במנייין הימים, הרי שלמעשה הדין החָל על ענייננו הוא הדין הקבוע בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין, הקובע כי: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער – מיום שנמסרה לו", כפי שאף נקבע בפסק-הדין בעניין אלזמי.
משכך, המערערת מסכימה, כי היה עליה להגיש את הערעור עד ליום 14.7.2022, אך טוענת כי טעותה, אשר לא נבעה מזלזול או מהתמהמהות, מהווה טעם מיוחד המצדיק להיעתר לבקשת הארכת המועד שהגישה.
בנסיבות אלו, קבעה הרשמת, יש לבחון האם טעותה של באת-כוח המערערת אכן מהווה טעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשתה להארכת מועד.
בעניין זה, קבעה הרשמת משאלי שלומאי, כי הטעות שבדין מצד המערערת באה בגֶדר טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, ומשכך היא מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
אומנם, הוסיפה הרשמת, בפסק-דין אלזמי הכריע השופט מינץ במחלוקת הפרשנית שניטשה בין הצדדים שם באשר לשאלה מהו הדין הקובע את המועד להגשת ערעור על החלטתה של ועדת ערר בערר שהוגש מכוח סעיף 88 לחוק ולנוכח הכרעה ברורה זו, אף אם ניתן היה לטעון טרם מתן פסק-הדין בעניין אלזמי כי הדין בסוגיה האמורה הוא עמום או לא בהיר דיו, הרי שמשעה שהנושא הובהר והוכרע בפסיקה, לא ניתן לטעון עוד לעמימות בנדון. ואולם, חרף האמור, בבחינת סבירותה של הטעות מצד המערערת, יש לתת משקל לכך שפסק-הדין בעניין אלזמי הוא פסק-דין יחיד, וכי מאז שניתן לפני כשנה הסוגיה לא נדוֹנה בהחלטות נוספות של בית-המשפט העליון.
בנסיבות אלו, ציינה הרשמת, טעותה של המערערת נכנסת, כאמור, ולוּ בדוחק לגֶדר טעות שאדם סביר יכול היה להיקלע אליה.
הרשמת משאלי שלומאי הוסיפה וציינה, כי אמנם היא סבורה, כעמדת המשיב, שימי הפגרה באים במניין הימים להגשת ערעור על החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין, וזאת בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, שלפיו "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". ואולם, טעותה של המערערת שסברה כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים במקרה הנדון היא נגזרת ישירה ותולדה של סברתה כי הדין החָל על מועד הגשת הערעור הוא זה הקבוע בתקנות סד"א, ומשכך אין לומר כי מדובר בטעות נוספת, אלא בהמשכהּ המתבקש של הטעות המקורית.
לאור זאת, ובהינתן שהמשיב לא הצביע על אינטרס הסתמכות קונקרטי מלבד האינטרס הכללי בדבר סופיות הדיון, קבעה הרשמת כי היא מוצאת להיעתר לבקשת המערערת להארכת מועד.
לבסוף, ציינה הרשמת, כי טענות בדבר טעויות שבדין אשר נובעות מדין עמום נחלשות עם חלוֹף הזמן והצטברות הפּסיקה המבהירה את הדין ומבססת אותו; ומשכך, במבט צופה פני עתיד, מובהר כי הכרה בטעות האמורה כטעות שאדם סביר היה נקלע אליה אינה הכרה אוטומטית, ולמעשה, ככל שצבר ההחלטות השיפוטיות ביחס לדין החָל בעניין מועד הגשת ערעור על החלטה של ועדת-הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין גדל – כך הולכת ופוחתת ההצדקה להכיר בטעות בנסיבות כגון דא כטעות סבירה המצדיקה הארכת מועד.
הערעור על החלטת הרשמת
מנהל מיסוי מקרקעין מרכז ערער על החלטתה האמורה של הרשמת וביום ד' (23.11.2022) ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופץ מינץ קבע, כי שיקול דעתו של רשם בית-המשפט בעניינים כגון דא הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור; וכי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות – לא נפל כל פגם בקביעת הרשמת כי המערער, המבקש לשלול את אפשרות המשיבה לנקוט בהליך ערעורי, לא הצביע על כל זכות או אינטרס ממשיים שנפגעו כתוצאה מהארכת המועד.
וכך הוא קבע: "גם בערעור שלפנַי לא העלה המערער כל אינטרס קונקרטי רלוונטי, להבדיל מטענותיו הכלליות שהעלה גם לפני הרשמת על אודות הפגיעה בעקרונות כלליים כגון סופיות הדיון, דבר המהווה פגיעה אינהרנטית לכל מצב שבו ניתנת הארכת מועד."