גילום הטבת שווי רכב והתיישנות

ביום א', 28.8.2022, ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים בעניין ב.ג.מ בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשומת ניכויים שהוציא המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") לתובעת בגין השנים 2012–2015, וזאת ביחס להפרשי שווי שימוש ברכב צמוד במסגרת שכר נטו ששילמה לעובדיה.
בתלוש השכר הופיעו שני רכיבים המכוּנים "שווי רכב" ו"פיצוי שווי". לטענת התובעת, המדובר רק בפיצול "טכני" אולם איחוד שני הרכיבים הללו מהווה תשלום מלא של שווי הרכב לפי התקנות. המל"ל, לעומת זאת, טוען כי שווי הרכב לא נזקף נכון בשכר העובדים על-פי הוראת תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), תשמ"ז-1987 ("התקנות"), והרכיב המכוּנה "פיצוי שווי" הוא רק רכיב הגילום לעובד והוא בבחינת תוספת תשלום נפרדת שחייבת בתשלום דמי ביטוח, מֵעבר לתשלום על שווי הרכב.
לטענת התובעת, חלה התיישנות על כל קביעה המוקדמת לחודש שכר ינואר 2013 שדוּוח למל"ל ביום 15.2.2013, וזאת לאור הוראות סעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי ("החוק"). המל"ל, לעומת זאת, טען, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מהמוקדם שבין המועד בו הוגש לידיו טופס 126 לשנת-המס או המועד בו התקבלה שומת ניכויים מרשות המסים. עוד טען המל"ל, כי אין חולק שטופס 126 לשנת 2012 מן התובעת התקבל לידיו ביום 20.6.2013 והקביעה הוּצאה ביום 20.2.2020, דהיינו עוד לפני שחלפה תקופת ההתיישנות.
לגופו של עניין, טענה התובעת, כי המל"ל התעלם ממרכיב "פיצוי שווי" שמופיע בתלושי השכר וערך חישוב מחדש לשווי הרכב. לשיטתה, מדובר בהפרש שבין שווי הרכב לפי התקנות ובין מַרכיב "רכב שווי" שמופיע בתלושי השכר. זאת, חרף טענותיה שהיא שילמה בגינו דמי ביטוח. עוד טענה התובעת, כי המל"ל ראה ברכיב "פיצוי שווי" כרכיב שכר '"נטו" ולכן ביצע "גילום על גילום" של סכום זה.

בית-הדין, מפי השופט ע' איתם, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

אשר לסוגיית ההתיישנות, קבע השופט, כי אין חולק שהתובעת העבירה טפסי 126 למל"ל עבור שנת 2012 בחודש יוני 2013. כמו-כן, התובעת לא טענה בשום שלב שהועבר על ידיה או בגינהּ מידע לעניין החבות בדמי הביטוח המאפשר למל"ל לפעול לקביעת דמי הביטוח קודם לכן, מֵעבר לעצם הדיווח החודשי.
השופט הבהיר, כי אין די בדיווח העיתי החודשי כדי לאפשר למל"ל לבקר את הדיווח ועל-כן יש למְנות את תקופת שבע השנים מהיום שבו קיבל המל"ל את טפסי 126.
משכך, שעה שהקביעה נקבעה ביום 2.2.2020, צדק המל"ל בטענתו כי לא חלה התיישנות לשנת 2012.

השופט התייחס לטענת התובעת לפיה מאתר האינטרנט של המל"ל עולה, כי ספירת "7 השנים רטרואקטיבית" נערכת "משנת המס שהסתיימה".
לדבריו, מידע זה נעדר ערך מכונן בפני עצמו הגובר על הוראות החוק ולכל היותר ניתן להיעזר בו על-מנת לבחון כיצד מפרש המל"ל את החוק שעל יישומו הוא אמון.
עוד קבע השופט, כי אין בכיתוב המופיע, כאמור, באתר האינטרנט של המל"ל, כדי ללמד שהמל"ל מוחל על חובת הדיווח הקבועה בסעיף 363א(ב) לחוק כמשתמע מטענת התובעת; וממילא לא ניתן לקבל טענה שאי-קיום חובת הדיווח שבדין מאיינת את חובת תשלום דמי הביטוח.

אשר לסוגיה שבמחלוקת, קבע השופט איתם, תוך שהוא נדרש לתשתית הנורמיבית ובכלל זאת לפסקי-הדין בעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18) ובעניין ניויז'ין שרות מוניציפאלי בע"מ (בג"ץ 836/22), כי במסגרת ביקורת הניכויים של המל"ל עליו להתחקות אחַר השווי האמיתי של הרכב בהתאם לתקנות ולא ללכת לפי כותרות וסעיפים שונים בהם מכתירה המעסיקה את הרכיבים השונים; ועל-כן, נכון יותר במקרה זה לערוך חישוב עצמאי מלכתחילה של שווי הרכב כפי שעשה המל"ל.
עוד קבע השופט, כי בדין טען המל"ל, שאין בתקנות עיגון לכך שבמקרה של תשלום שכר נטו לעובד שווי הרכב כולל גם את רכיב גילום המס.
בהתייחס לשאלה מה דינו של רכיב "פיצוי שווי" והאם גם הוא חייב בדמי ביטוח, קבע השופט, כי עניינו בשתי הטבות (תשלום שווי רכב ופיצוי שווי) שתכליתן שונה וחייבות כל אחת בדמי ביטוח.

ראו גם את ניתוחו של השופט באשר לטענת ההסתמכות של התובעת על שומות מס הכנסה, בפס' 36 ואילך.