שומת ניכויים בגין שווי רכב

פסק-הדין של בית-הדין האזורי

במבזק מס' 1897 מיום 17.1.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין ברלינר מעליות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים שנדונו במאוחד – ערעור המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") וערעור ברלינר מעליות בע"מ ("החברה") – על החלטת ועדת השומה* שקבעה את גובה דמי הביטוח הלאומי שעל החברה (העוסקת במתן שירותים למעליות ודרגנועים) לשלם בגין שווי שימוש של עובדיה ברכבי השירות שלה (רכבי השירותים שניתנו לעובדים, שני רכבי טויוטה מסוג מיניבוס אשר לטענת החברה הספסלים בהם הוסרו על-מנת להרכיב ציוד ושני כלי רכב ששימשו את בעלי המניות אשר תפקדו כטכנאים ובכלי רכב אלה הותקנו מתקני הרמה הידרואליים).

* במועדים הרלבנטיים (וטרם תיקון 187 לחוק הביטוח הלאומי מיום 31.12.2016) סעיף 372 לחוק (כנוסחו אז) הִקנה למבוטח/מעסיק הנפגע מהחלטתו של פקיד הגבייה זכות לערור עליה בפני ועדת שומה.

זאת, בעקבות ביקורת ניכויים שעָרך המל"ל לחברה לשנים 2003–2009 שבגדרהּ מצא המל"ל לחייבהּ, בין היתר, בגין שווי השימוש ברכבי השירות כאמור.

ועדת השומה הגיעה למסקנה שיש לזקוֹף הכנסה לעובדי החברה בגין שווי השימוש ברכבי השירות שהועמדו עבורם.
רכבי השירות, קבעה הוועדה, הוצמדו לעובדים והם אינם בגֶדר רכבים תפעוליים. 
לצד זאת, הוועדה הכירה בכך שרכבי השירות אינם עשויים לשַמש את צרכיהם הפרטיים של העובדים אלא במידה מועטה ועל-כן היא החליטה לנקוט בדרך ביניים ולייחֵס לעובדים שווי שימוש חלקי, בגובה 50% בלבד.
הוועדה ציינה שהיא העמידה את שווי השימוש בגובה 50% בלבד, שכּן החברה לא הוכיחה את טיב השימוש בכל אחד ואחד מרכבי השירות שברשותה על-ידי עובדיה.

בית-הדין (השופטת י' מזרחי לוי, נציג ציבור (עובדים) מר א' אופיר ונציג ציבור (מעסיקים) מר ד' הרפז) קיבל את הערעור של המל"ל ודחה את ערעור החברה (קישור לפסק-הדין).

בית-הדין קבע – תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18)* – כי אין אפשרות לקבוֹע שווי שימוש חלקִי, וזאת גם על-פי תקנות שווי שימוש ברכב.**

* למַעבר למבזק בנושא פסק-הדין האמור, לחצו כאן.

** תקנות מס הכנסה (שווי שימוש ברכב), התשמ"ז-1987.

עוד נקבע, כי הרכבים הוצמדו לעובדים והועמדו לרשותם ועל-כן אין מדובר ברכבים תפעוליים.

הערעור לבית-הדין הארצי

החברה הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-הדין הארצי לעבודה ושלשום (3.7.2022) ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-הדין הארצי (השופטת ל' גליקסמן (אב"ד), השופטת ס' דוידוב-מוטולה, השופטת ח' אופק-גנדלר, השופט א' סופר, נציגת ציבור עובדים גב' ע' אלטשולר זמני ונציגת ציבור מעסיקים גב' נ' זנדהאוז) דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי פסק-הדין המפורט של בית-הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, בהיותו מנומק היטב ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

בנוסף, נקבע, כי  תקנות שווי שימוש ברכב מַחריגות בהגדרת "רכב" שני סוגי כלי רכב: "רכב תפעולי" ו"רכב עבודה", תוך שמחוקק-המשנה הגדיר "רכב תפעולי", בין היתר, באמצעות שלושה רכיבים מצטברים (היעדר שיוך הרכב לעובד פלוני, בלעדיות השימוש ברכב לצורכי העבודה ומקום הימצא הרכב בתום יום העבודה) שעל-פי קביעותיה העובדתיות של הוועדה לא מתקיימים בענייננו.
עוד נקבע, וזאת בהיקש מהפסיקה שניתנה בקשר ל"רכב עבודה", כי הגם ששימוש העובדים ברכב לצרכים פרטיים היה מועט, ועל אף קיומו של ציוד ייעודי, העובדים מוחזקים כמפיקים הנאה מהרכב גם אם זו מועטה; וכי נוכח הנאה זו לא מתקיים הרכיב השני (בלעדיות השימוש ברכב לצורכי העבודה).

באשר לרכבי בעלי המניות, קבע בית-הדין הארצי, כי צדק בית-הדין האזורי בקובעו כי המסקנה בנוגע לרכבי השירות תקפה גם ביחס לכלי רכב אלה. שכּן, מטיעון החברה עלה כי כלי רכב אלה הועמדו לרשות בעלי המניות עֵקב היותם גם טכנאים הנותנים שירותי תחזוקה ותיקון מעליות כעובדים; ומשכך, סיווג רכבם צריך להיות דומה לסיווג רכבי השירות של יתר עובדי החברה.
עוד נקבע, כי העובדה שעל רכב זה הותקן מתקן הידראולי, כשלעצמה, אינה מַצדיקה סיווג הרכב כתפעולי ככל שזה לא עומד בתנאים שנקבעו לכך בתקנה 1 לתקנות שווי שימוש.*

* יצוין, כי בערעור בפני בית-הדין הארצי טענה החברה, כי יש להשקיף על כלי רכב אלה כרכבי עבודה, ולכאורה זנחה את הטענה כי המדובר ברכב תפעולי. בית-הדין הארצי קבע, כי ספק רב אם הטענה בדבר היות הרכב "רכב עבודה" נטענה בפני הוועדה; ומשכך, ומשהטענה בדבר היות הרכב שהועמד לרשות העובדים "רכב עבודה" הועלתה לראשונה בפני בית-הדין הארצי, ומשהכרעה בה מצריכה תשתית עובדתית וראייתית וכן טיעון מפורט יותר, לא מצא בית-הדין להתייחס לה לגופה תוך שהובהר כי טענות החברה ביחס לשנים שלא נבחנו בהליך זה שמורות לה.

באשר למיניבוסים, ציין בית-הדין הארצי, כי אין להידרש בשלב זה לטענה כי מדובר ב"רכב עבודה", שכּן חזית טיעון זו לא לובנה כדבעי בפני הוועדה או בבית-הדין האזורי, ואין מקום ללבנהּ לראשונה בגלגול שלישי.

לבסוף, ציין בית-הדין, כי ער הוא לכך שתוצאת פסק-הדין אינה נותנת ביטוי לכך שהצמדת הרכב לטכנאים הִגבירה את זמינוּת ויעילוּת השירות הניתן על ידיהם, כשבעיסוקם יש חשיבות מיוחדת למימד הזמן, ומדובר בשירות שהמערערת חייבת ליתן על פי הוראות הרגולטור; וכי ייתכן שיש משמעות לכך ש"מקום ביצוע העבודה" של הטכנאים הוא בחצרי הלקוח ולא במשרדי המערערת.
עם זאת, "בהינתן נוסח התקנות ודרך פרשנותן בהלכה הפסוקה כמפורט לעיל אין מנוס ממנה".