תושבוּת לעניין ביטוח לאומי | חיוב בדמי ביטוח לאומי בגין רכיבים שלא נדונו בהסכם שומה

תושבוּת לעניין ביטוח לאומי

ביום 14.3.2022 ניתן פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין  אכרם נופל.

עניינו של פסק-הדין בערעור על פסק דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר גבריאל אבינעם וגב' דניאלה דרור; ב"ל 18910-10-15) שבו נדחתה תביעת המערער בעניין תושבותו לתקופה ספטמבר 2013 עד ספטמבר 2015 (לפני כן, היה המערער תושב ירושלים; ואילו במהלך החודשים יוני 2012–ספטמבר 2013 ובמהלך החודשים ספטמבר 2014–ספטמבר 2015 ריצה המערער תקופת מאסר).

בית-הדין הארצי (השופטת ל' גליקסמן (אב"ד), השופטת ח' אופק-גנדלר, השופט א' סופר, נציג ציבור עובדים מר י' לוינזון ונציגת ציבור מעסיקים גב' י' עפרון) קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בית-הדין הארצי קבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים שעד ספטמבר 2012  היה המערער תושב ישראל. מחודש ספטמבר 2012 היה המערער בכלא, כך שעל יסוד תקופה זו לא ניתן לגזור מסקנות לכאן או לכאן, ולכן מעמדו בצאתו מהכלא בחודש ספטמבר 2013 נותר כשהיה עובר לכניסתו לכלא, קרי תושב ישראל. הָחל מחודש ספטמבר 2014 ריצה המערער עונש מאסר נוסף עד חודש ספטמבר 2015 ועל-כן גם מתקופה זו לא ניתן לגזור מסקנות לכאן או לכאן. הָחל מחודש ספטמבר 2015 המערער מוכּר כתושב ישראל. לפיכך, תקופת המחלוקת היא בת שנה אחת – ספטמבר 2013 עד ספטמבר 2014.
עוד נקבע, כי משעובר לתחילת תקופת המחלוקת בספטמבר 2013 היה המערער תושב, על המוסד לביטוח לאומי מוטל הנטל להוכיח כי המערער העתיק את מקום מגוריו מחוץ לתחום מיד עם שחרורו מהכלא, בחודש ספטמבר 2013; וכי המל"ל לא הרים את הנטל האמור.
"כאמור, המערער היה בגדר 'תושב' עובר לחודש ספטמבר 2013, וכן החל מחודש ספטמבר 2015, מועד שחרורו ממאסר. לפיכך, אין חולק כי נטל ההוכחה שבחודש ספטמבר 2013 העתיק המערער את מרכז חייו מחוץ לתחום ירושלים מוטל על המוסד. בענייננו, מדובר בפרק זמן קצר, בן חצי שנה (על פי מסקנת החוקר כי החל מחודש מרץ 2014 התגורר המערער בדירה שכורה בשועפט), או בן תשעה חודשים (על פי קביעת בית הדין האזורי כי לכל הפחות הוכח כי המערער לא התגורר בשועפט עד חודש יוני 2014) או לכל היותר בן שנה, עד חודש ספטמבר 2014, שבו החל המערער לרצות עונש מאסר נוסף. אנו סבורים, כי משמדובר בפרק זמן כה קצר, בן חצי שנה עד שנה, לכל היותר, עת אין מחלוקת כי המערער היה בגדר תושב הן לפניו והן לאחריו – נדרשות ראיות מובהקות וחד משמעיות המעידות על העתקת מרכז חייו של המערער מחוץ לתחום, להבדיל משהות זמנית וארעית לפרק זמן קצר מחוץ לתחום על מנת שהמוסד ירים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו. בענייננו, נותרו סימני שאלה רבים: הן לעניין התקופה שבה התגורר המערער מחוץ לתחום; הן לעניין מהות הקשר בין המערער וסוהיר ואפשרות המגורים המשותפים עמה כנטען על ידי המוסד, בהתחשב בעובדה כי על פי העדויות היא נשואה לאחר; והן לעניין מקום מגוריו של המערער בתקופת המחלוקת. הן מחקירות המוסד והן מהעדויות ומהראיות בבית הדין לא ניתן לקבוע כי המערער התגורר בתקופה שבמחלוקת מחוץ לתחום [...]" (פס' 16 לפסק-הדין).

חיוב בדמי ביטוח לאומי בגין רכיבים שלא נדונו בהסכם שומה

במבזק מס' 1871 מיום 30.8.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בארבעת הערעורים שהוגשו על-ידי המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") על פסקי-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין מגן דוד אדום (ב"ל 32018-09-16), אוניברסיטת בר אילן (ב"ל 6497-08-16), ממן מסוף וניטול בע"מ (ב"ל 59912-03-16) ונס א.ט בע"מ (ב"ל 6517-08-16).
כזכור, באותו עניין, בית-הדין הארצי קבע, בין היתר, כי המל"ל רשאי להוציא שומת ניכויים בעצמו, אך משנערכה שומת ניכויים על-ידי פקיד-השומה – לרבות במסגרת פשרה עם המעסיק – רשאי המל"ל להתבסס עליה.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (22.3.2022) ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה בעניין אלביט מערכות בע"מ.

להלן תמצית העוּבדות:
ביום 28.6.2018 נשלחה לתובעת דרישה מטעם פקיד-השומה להמצאת מסמכים ומתן מענה לשאלות לצורך ביצוע ביקורת ניכויים.
לאחַר התדיינויות של התובעת עם פקיד-השומה נחתם ביניהם ביום 28.2.2019 הסכם שומת ניכויים לשנים 2014–2017 ("הסכם השומה") המהווה הסכם פשרה.
ביום 11.3.2019 הֵחל הנתבע (המל"ל) בביקורת ניכויים לתובעת לאותה התקופה (2014–2017).
ביום 17.7.2019 הוציא המל"ל לתובעת החלטה בדבר קביעת דמי ביטוח ודו"ח ביקורת ניכויים, תוך שהוא מבסס את החלטתו, בין היתר, על הסכם השומה.
בהחלטתו, קבע הנתבע, כי התובעת זקפה בחֶסר הטבות לעובדיה וניכתה דמי ביטוח לאומי בחֶסר לגבי הרכיבים הבאים: פריסת שכר, הפחתת ניכויי רשות בשכר ברוטו (קיזוזים שונים שמבצעת התובעת משכר עובדיה בגין ליסינג של רכבים לעובדיה על-ידי חברות חיצוניות),* רווחה, ארוחות, מתנות, הסעות לעובדים.

* מדובר בחיוב בגין סכומים המופחתים משכר הברוטו של עובדים, כתוצאה משימוש ברכבי הליסינג בהיקף העולה על הזכאות בהתאם להסדר הליסינג, המהווה חלק מהסכם העבודה, שבגינו חויבה התובעת על-ידי המל"ל בסך של 1,578,576 ש"ח. מדובר, למשל, בקיזוזים שנעשו משכר עובדי התובעת בגין חריגה מקצובת דלק המותרת לפי הֶסדר הליסינג, דמי שימוש בכביש אגרה (כביש 6), קנסות בגין עזיבת הֶסדר הליסינג, קנסות משטרתיים וכו'.

יצוין כבר עתה, כי ארבעת הנושאים האחרונים – רווחה, ארוחות, מתנות, הסעות לעובדים – נדונו גם בביקורת שעָרך פקיד-השומה, ומשכך הם אינם מהווים חלק מהדיון. כמו-כן, הגם שהחלטת המל"ל דנה, כאמור, הן בפריסת שכר והן בהפחתת ניכויי רשות בשכר ברוטו, התובעת לא העלתה במסגרת ההליך טענות כנגד רכיב החיוב של פריסת שכר, ועל-כן פסק-הדין עוסק ברכיב הפחתת ניכויי רשות בשכר ברוטו.
לפי החלטת המל"ל חויבה התובעת בסכומים הבאים: קרן בסך 9,255,626 ש"ח, קנסות (לאחַר הפחתה לפי נהלי הנתבע) בסך 1,216,876 ש"ח (במקום קנס מלא של 2,081,231 ש"ח) והצמדה בסך 154,301 ש"ח.
לאחר מכן, נערכו התכתבויות נוספות בין הצדדים (ובכלל זאת השגה של התובעת), שהובילו לקבלת החלטת המל"ל מיום 31.12.2019, שצוינה לעיל.
לפי החלטתו המעודכנת של המל"ל חויבה התובעת בסכומים הבאים: קרן בסך 9,096,942 ש"ח, קנסות (לאחַר הפחתה לפי נהלי הנתבע) בסך 1,197,329 ש"ח (במקום קנס מלא של 2,049,818 ש"ח) והצמדה בסך 151,400 ש"ח.
לטענת התובעת, המל"ל אומנם הסתמך על הסכם השומה שנערך בינה לבין פקיד-השומה, אולם הוא הרחיב את החיוב בדמי ביטוח מֵעבר להסכם זה ובניגוד גם לעמדת פקיד-השומה.
המל"ל, לעומת זאת, טוען, כי פעל כדין ולא פרץ את מסגרת השומה שנערכה לתובעת על-ידי פקיד-השומה, אלא התייחס בהחלטתו לנושאים שפקיד-השומה לא התייחס אליהם.

נזכיר, כי ביום 8.10.2020 ניתנה החלטתו של בית-הדין (עליה דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1877 מיום 12.10.2020) בגדרהּ קיבל בית-הדין את בקשתו של המל"ל למחוק טענות מכתב התביעה של התובעת באופן כזה שבכל מקום שבו כתב התביעה תוקף, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, את הסתמכותו של המל"ל על הסכם הפשרה שחתמה התובעת עם רשות המסים, הרי שדין טענה זו להימחק (קישור להחלטה)​.*

* בגין החלטה זו הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה (בר"ע (ארצי) 60252-10-20). בתום הדיון שנערך ביום 17.12.2020 בפני מותב בית-הדין הארצי הוסכם כי התובעת תגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. בהתאם לכך, הוגשו כתבי טענות מתוקנים וכן תצהירי עדות ראשית, וכן ניתנה החלטה ביחס לבקשות לגילוי מסמכים שהוגשו על-ידי שני הצדדים.

עוד נזכיר, כי ביום 9.9.2021 ניתנה החלטה נוספת של בית-הדין (ראו מבזק מס' 1936 מיום 15.9.2021) בגדרהּ נדחתה בקשת המל"ל להוציא חוות-דעת של המומחה מטעם התובעת, מר אבו רזק, מתיק בית-הדין, בטענה שמדובר בחוות-דעת משפטית (קישור להחלטה הנוספת).

כאמור, אתמול (22.3.2022) ניתן פסק-הדין של בית-הדין בתביעה.
בית-הדין – השופט ט' גולן, נציג ציבור עובדים מר ה' אלקסלסי ונציג ציבור מעסיקים מר ב' נחשול – דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

ראו, בין היתר, את התייחסותו של בית-הדין לרכיבי השכר שנוכו על-ידי התובעת משכר עובדיה וקביעתו כי מדובר בהוצאה פרטית של העובד שאין לה קשר למעסיק (פס' 57 ואילך לפסק-הדין).