מע"מ במכירת דירות ומחסנים | חשבוניות פיקטיביות | פסילת מותב

מע"מ במכירת דירות ומחסנים

ביום 24.11.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין נחמני אחד העם בע"מ.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
חברת פרתם תל אביב בע"מ ("פרתם") החזיקה במלוא הזכויות בבניין בעל 16 דירות מגורים ו-2 מחסנים, המצוי בפינת הרחובות אחד העם 76 ונחמני 29 בתל אביב ("הבניין").
חברת אורבן נדל"ן י.ד. בע"מ (לשעבר, ד.ד. מיזמים 2010 בע"מ ("אורבן") היא חברה שעוסקת בנדל"ן, שבזמנים הרלוונטיים הייתה בבעלותם של דוד לוי (ששינה את שמו מדוד דגמי) ("לוי") ודוד זהבי.
ביום 9.1.2013 התקשרה אורבן בהסכם עם פרתם, במסגרתו הוענקה לאורבן אופציה לרכישת הבניין מפרתם ("הסכם האופציה"). מטרת ההתקשרות בהסכם האופציה הייתה שיווק ומכירת הדירות לגורמים שונים.
כשהגיע מועד מימוש הסכם האופציה, לוי החליט לרכוש בעצמו ובנפרד מאורבן, חלק מהדירות בבניין (אגב סיחור האופציה מאורבן). לצורך כך, הקים לוי ביום 6.6.2013 את המערערת, חברת נחמני אחד העם בע"מ.
לטענת המערערת, הרכישה נעשתה לצורך השקעה ועל-מנת להשכיר את הדירות בשכירות ארוכת טווח. בנוסף, התכוונה המערערת לנצל את אחוזי הבנייה הנוספים בבניין לצורך בנייתן של דירות נוספות, אשר ייעודן יהיה אף הוא השכרה לצדדים שלישיים.
המערערת רכשה זכויות ב-5 דירות מגורים ו-2 מחסנים, כאשר יתר הדירות בבניין נרכשו על-ידי רוכשים שונים, שאינם קשורים למערערת.
הבניין לא נרשם כבית משותף, ועל-כן הזכויות בו נרכשו תוך חתימת הסכם שיתוף בין הרוכשים, שלפיו יוחדו למערערת דירות המגורים שמספרן 1, 8, 9, 13 ו-18 והמחסנים שמספרם 10 ו-11. יצוין, כי דירות 9 ו-18 הן דירות גג, וכן כי כלל זכויות הבנייה בבניין הוצמדו לדירה 9.
בהסכם הרכישה נקבע מחיר הדירות והמחסנים שהמערערת רכשה על סך של 9,585,000 ₪. עוד נקבע בהסכם, כי על המערערת לשאת בתשלום התמורה בתוך 45 ימים, כאשר תשלומים שלא יועברו במועד יישאו ריביתב בשיעור 1% לחודש. כמו-כן, צד שיָפר הפרה יסודית את ההסכם יידרש בתשלום פיצוי בסך של 2,164,000 ₪.
בסמוך לאותו מועד הֵחלו להתפרסם כתבות בעיתונים ובאתרי אינטרנט שונים, בדבר פרשיות בהן לוי היה מעורב בעבר. לטענת המערערת, פרסום הכתבות הביא לפגיעה משמעותית במוניטין העסקי של לוי, בפרט בקֵרב הבנקים עמם נהג לקיים קשר עסקי. כתוצאה מכך, הבנקים סירבו להעמיד למערערת את המימון הדרוש לצורך הוצאתה לפועל של עסקת הרכישה.
לאור סירובם הנטען של הבנקים להעמיד מימון לעסקת הרכישה, עמדה המערערת בפני הפרת ההסכם, שעלולה הייתה להביא לתשלום פיצוי מוסכם ולחשיפה לתביעות ולטענות, הן מצד פרתם והן מצד המשקיעים הנוספים.
לטענת המערערת, כדי להימנע מכך, היא נאלצה לנקוט בפעולות שונות, לרבות הקצאת מניות כנגד הזרמת כספים, מכירת חלק מהדירות שנרכשו ולקיחת הלוואה מגורם חוץ-בנקאי.
כך, ביום 23.6.2013 הקצה לוי לגב' איריס שילון 25% ממניות המערערת, כנגד השקעה בסך של 750,000 ₪.
ביום 29.7.2013 מכרה המערערת את דירות 8 ו-13. המחירים בהם נמכרו הדירות משַקפים רווח פעוט ואף הפסד: דירה 8 נמכרה בתמורה לסך של 1,905,000 ₪, כאשר מחיר הרכישה, כולל תשלום מס הרכישה, עמד על סך של 1,942,500 ₪. ואילו דירה 13 נמכרה בתמורה לסך של 1,920,000 ₪, כאשר מחיר הרכישה, כולל תשלום מס הרכישה, עמד על סך של 1,837,500 ₪.
ביום 11.8.2013 חתמה המערערת על הסכם הלוואה עם חברת עמית ליאם מסחר ואחזקות בע"מ ("עמית ליאם"). בין הצדדים הוסכם כי המערערת תיטול הלוואה מעמית ליאם בסכום של 4,500,000 ₪ לתקופה של 12 חודשים, כאשר לקרן ההלוואה תתווסף ריבית חודשית בשיעור 2.5%, שהיא ריבית שנתית בשיעור 30%.
ביום 19.8.2013 נחתם הסכם לפינוי דייר מוגן בין המערערת ובין דיירת מוגנת באחת מדירות הגג בבניין, בגדרו נקבע כי הדיירת המוגנת תעביר את החֲזקה בדירת הגג למערערת בתמורה לסך של 950,000 ₪.
ביום 17.9.2013 מכרה המערערת את דירה 1. גם דירה זו נמכרה בהפסד (הדירה נרכשה בתמורה לסכום של 1,700,000 ₪, לא כולל תשלום מס הרכישה, ונמכרה בסכום זהה).
ביום 22.10.2013 הקצתה המערערת 50% מהון מניותיה לשלושה גורמים נוספים, וזאת כנגד השקעה בסך של 2,500,000 ₪ על דרך של הלוואת בעלים והתחייבות להעמדת הלוואת בעלים נוספת. לאחַר הקצאה זו עמד שיעור חֵלקו של לוי במערערת על 25%.
בד בבד, חתמה המערערת על הסכם לשירותי ניהול ותכנון עם אורבן, לצורך הוצאת היתר בנייה. זאת, כנגד סכום של 3,000,000 ₪, אשר ישולם מההכנסות הראשונות של המערערת שתהיינה פנויות לחלוקה.
התמורה שהתקבלה בידי המערערת ממכירת דירה 1 ומאת המשקיעים החדשים, שימשו את המערערת לטובת פירעון ההלוואה ותשלום הריבית לעמית ליאם.
ביום 17.12.2014 התקשרה המערערת בהסכם עם גורמים בשם קוסקס ומויאל, במסגרתו הוענקה להם אופציה לרכישת דירות 9 ו-18, לרבות זכויות הבנייה הנלוות אליהן, בתמורה לסכום של 12,800,000 ₪. תקופת האופציה הייתה ל-4 חודשים, אולם היא הוארכה בהמשך מספר פעמים, תוך העלאת מחיר התמורה.
בין לבין, ביום 29.12.2014, הגישה המערערת בקשה להיתר בנייה, בהתאם לאחוזי הבנייה המותרים.
כמו-כן, ביום 24.12.2015 מכרה המערערת את שני המחסנים שרכשה תמורת סכום של 500,000 ₪.
קוסקס ומויאל סיחרו את האופציה לעו"ד אפרים עידה, שייצג קבוצה של משקיעים. עו"ד עידה הודיע על מימוש האופציה, וביום 10.2.2016 נחתם הסכם בינו ובין המערערת, בגדרו מכרה לו המערערת את דירות 9 ו-18 בתמורה לסך של 17,100,000 ₪.
סכום המכירות של כלל הדירות והמחסנים עמד על 23,125,000 ₪ ועל-כן, ובהינתן העובדה שהמערערת רכשה את הדירות והמחסנים בסכום של 9,585,000 ₪, המערערת השיאה רווח של 13,540,000 ₪, בתקופה של כשלוש שנים.

בנסיבות אלו, הוציא המשיב למערערת שומת מס עסקאות בקשר למכירת הדירות והמחסנים, כאשר בגין הדירות הוּצאה השומה בהתבסס על סעיף 5(ב) לחוק מע"מ, דהיינו, רק על ההפרש בין מחיר רכישת הדירות לבין מחיר מכירתן.

לטענת המערערת, היא אינה נכנסת לגדרי "עוסק" שכּן פעילותה אינה "עסקית" וממילא היא אינה חייבת בתשלום מע"מ.
כך, לטענתה, היא רכשה את הדירות מתוך כוונה להשכירן, בראותה בדירות אלו כהשקעה לכל דבר ועניין, אלא שלאחַר רכישת הדירות נקלעה המערערת, שלא באשמתה ובניגוד למתוכנן, לקשיי מימון חריפים מצד בנקים שסירבו לממן את פעילותה. לאור קשיים אלה, נכפתה עליה מכירת שלוש דירות בסמוך לרכישה במחירי הפסד, ובהמשך מכירת יתר הדירות.
המשיב, לעומת זאת, סובר כי במקרה הנדון מדובר בעסקות מכר בידי מי שהוא עוסק, במסגרת עסקו, ועל-כן המערערת חייבת בתשלום מע"מ.
מכאן הערעור.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור בעיקרו תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 80,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

השופטת סרוסי קבעה, כי עיון בכתבי הטענות ובחומר הראיות ויישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מביאים למסקנה כי יש למקום לאבחנה בין שלוש הדירות הראשונות שנמכרו (דירות 8, 13 ו-1) לבין המחסנים ושתי דירות הגג שנמכרו (מחסנים 10 ו-11 ודירות 9 ו-18).

בכל הנוגע לשלוש הדירות הראשונות, קבעה השופטת סרוסי, כי אמנם הן נמכרו בסמוך לאחַר רכישתן, אולם ממקבץ הנסיבות עולה, כי הן נמכרו בחופזה וברווח מזערי, אם בכלל, שלא הולם ניהולו של עסק למסחר בנדל"ן.
בהקשר זה, קיבלה השופטת את הסברי המערערת, כי הדירות נמכרו בחופזה עקב קשיים תזרימיים, על-מנת לממן את העברת התמורה לפרתם וכן את החזר ההלוואה, וקבעה כי במצב עניינים זה, בו מכירת הדירות "נכפתה" על המערערת, ונעשתה ברווח מזערי ואף בהפסד, לא ניתן לקבוע כי מדובר במכירה "עסקית".
עוד ציינה השופטת, כי אם המערערת הייתה מעוניינת לסחור בדירות כחלק מ"עסק", לא היה כל היגיון לרוכשן על-מנת למוכרן מיד לאחר מכן, וזאת במחיר הפסד (בייחוד כאשר מביאים בחשבון הוצאות נוספות בהן עמדה המערערת כגון שכר טרחת עו"ד וכדומה).*

* למעשה, לאור ההפסד שבו נמכרו שלוש הדירות, אין משמעות מעשית לקבלת הערעור לגבי אותן דירות, שכּן יישום הוראות סעיף 5(ב) לחוק מע"מ (כפי שטען המשיב) לא היה מביא לחבות אפקטיבית במע"מ.

לא כך הם פני הדברים, קבעה השופטת סרוסי, באשר לשתי דירות הגג והמחסנים שלגביהם כוונת המערערת הייתה להשיא את הרווח באמצעות המכירה, כבכל עסק לסחר בנדל"ן.
דירות הגג, ואף המחסנים, נמכרו ברווח גדול, שאינו משַדר בהילות, ובעיקר, הם נמכרו לאחַר שהקשיים התזרימיים הדחופים של המערערת כבר נפתרו – לאחַר ששולמה תמורת הרכישה לפרתם ולאחַר שהושבה ההלוואה לעמית ליאם. על המערערת לא "נכפתה" מכירת דירות הגג, ואם היא הייתה מעוניינת להשאיר את הדירות בחזקתה ולהשכירן עד למציאת מימון לבניית הדירות הנוספות, לא הייתה מניעה לכך.
השופטת הוסיפה וציינה, כי בהתאם למבחנים של תדירות העִסקות, טיב הנכס ותקופת ההחזקה, הרכישה והמכירה של דירות הגג בזמן קצר יחסית, של פחות משלוש שנים, מבלי שהן הושכרו במהלך התקופה, כאשר אין כל בהילות או דחיפות במכירה וכאשר המטרה המוצהרת היא השכרת הדירות, מלמדות כי מדובר ב"עסק" חֵלף השקעה הונית.
על זאת, קבעה השופטת, יש להוסיף את בקיאותו וידענותו של לוי, הרוח החיה במערערת, בהתאם למבחן הבקיאות של הנישום וכן את המאפיינים של השבחת הנכס ואופן המימון – לקיחת הלוואה לטווח קצר בריבית גבוהה.

חשוב להביא מדברי השופטת סרוסי באשר לכוונת המערערת (פס' 71–72 לפסק-הדין):
"ויובהר, כי ייתכן שמלכתחילה הכוונה הסובייקטיבית של המערערת הייתה לרכוש את כל הדירות כהשקעה על מנת להשכירן. עם זאת, אין בכך כדי לשנות מקביעתי בכל הנוגע למכירת דירות הגג והמחסנים.
ראשית, כוונה סובייקטיבית כמעט ולא נבחנת כחלק ממארג השיקולים, אלא הנסיבות האובייקטיביות (וראו עניין לשם, בפס' 40). בענייננו, נמכרו דירות הגג ברווח ניכר, ללא כל אילוץ ותוך זמן קצר, באופן שעולה בקנה אחד עם עסק למכירת דירות.
שנית, וזה העיקר, נראה שעם הזמן, הכוונה הסובייקטיבית של המערערת השתנתה, ולאחר שהיא הבינה שהיא תצליח להשיא את הרווח שלה במכירת הדירות, מטרתה השתנתה והיא סחרה בדירות ככל עסק למכירת דירות. מטבע הדברים, במצב עניינים מעין זה, כאשר מהות העסקה משתנה בהתאם לנסיבות, אין להיצמד דווקא לכוונה הראשונית, אלא לכוונה הקונקרטית בעת ביצוע הפעולה והפעלת העסק. מבלי לטעת מסמרות, ייתכן כי הכוונה הראשונית הייתה להשכיר את הדירות, אולם בשלב מסוים הוחלט כי עדיף יהיה למכור את הדירות ברווח, וכך כאמור, מאפייני המערערת הפכו להיות עסקיים.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים לעניין 'התוצאה' של רכישת ומכירת הדירות, אלא שהמערערת טוענת כי יש להתחשב גם בכוונתה ובקשיים שמנעו את מימושה של אותה כוונה. כפי שפורט לעיל, בעוד שניתן לקבל את טענת המערערת ביחס לשלוש הדירות הראשונות, לא ניתן לעשות כן ביחס לדירות הגג ולמחסנים" [ההדגשות שלי – א' ש'.]

לבסוף, נציין, כי המערערת טענה, בין היתר, כי היות שהיא לא התייחסה אל פעילותה כעסקית, היא לא דרשה ניכוי תשומות בגין הוצאות שונות, המסתכמות במיליוני שקלים; ולפיכך, אם ייקָבע שיש לחייבהּ במס עסקאות, הרי שחיובה על-פי שומת המשיב, שאינה מביאה בחשבון את התשומות שנוצרו לה, יביא לגביית מס שאינו מס אמת.
השופטת סרוסי דחתה טענה זו וציינה, כי ביום 29.8.2016 פנתה המערערת למשיב בשאלה האם עליה להירשם כ"עוסק" על-פי חוק מע"מ וביום 11.1.2017, לאחַר שימוע שנערך בעניין בהשתתפות נציגי המערערת, השיב המשיב למערערת, כי "לדעתנו מדובר במי שיש לו עסק בענף המקרקעין ועליו היה להירשם כעוסק ע"פ חוק מס ערך מוסף, התשל"ו 1975 ולדווח על מכירת הנכסים בהתאם". ברם, המערערת לא השיגה על החלטה זו ואף על פי כן לא נרשמה כעוסק על פי חוק מע"מ ולא ביקשה לנַכּוֹת תשומות.
השופטת קבעה, כי המערערת לא דרשה את ניכוי התשומות מהמשיב ולא העלתה כל טיעון מסודר ומפורט בעניין, לרבות בנוגע לסך התשומות שניכויין מתבקש; מה גם שחֵלק ניכר מהחשבוניות שצורפו אינן מהוות חשבוניות לצורך ניכוי תשומות. עוד קבעה השופטת, כי אף אם יונח, כי שומת המשיב איננה מביאה בחשבון תשומות הניתנות לניכוי שנוצרו למערערת, הרי שהאשְמה לכך נופלת לפתחהּ של המערערת. 
עם זאת, השופטת ציינה, כי "על מנת להגיע למס אמת, טוב יעשה המשיב אם לפנים משורת הדין, ייאות לנכות תשומות שאין ולא יכולה להיות מחלוקת לגביהן. יובהר כי ההחלטה בעניין זה נתונה לשיקול דעתו של המשיב בלבד ולמערערת אין כל זכות בעניין" [ההדגשה במקור.]

---

חשבוניות פיקטיביות

ביום 11.11.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין די-אור 11 ייזום בניה והשקעות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ פתח תקווה) השוללת ניכוי מס תשומות הנובע מ-108 מסמכים הנחזים כחשבוניות מס אשר הוצאו למערערת – חברה פרטית שעָסקה בתקופה הרלבנטית בתחום יזמות בנייה ושימשה כקבלן ראשי לביצוע עבודות גמר במשרדים – מאת ארבעה עוסקים שונים.*

* יצוין, כי החלטותיו של המשיב כללו אף התייחסות לשני עניינים עליהם לא הוגש ערעור: האחד, ניכוי מס תשומות בכפל; השני, פסילת ספרי המערערת והשתת קנס בגין כך, מכוח סעיף 95 לחוק מע"מ.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

---

פסילת מותב – פסק-הדין בעניין אביוב גולד בע"מ

המערערות ערערו על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, כאשר במסגרת הערעור, הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיות חדשות.

בהחלטה מיום 29.11.2020 קבע בית-המשפט העליון, כי "התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לדיון בסוגיית הראיות החדשות שהגשתן התבקשה בשלב הערעור בתאריך 29.01.2020 וביחס לנפקות האפשרית של הדבר לגבי פסק הדין שניתן".

ביום 24.2.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1904, ניתנה החלטתה של השופטת סרוסי ביחס לראיות הנוספות.
השופטת סרוסי בחנה את הראיות הנוספות וקבעה, כי אין ולא יהיה בצירופן כדי לשנות ממסקנות פסק-הדין (קישור להחלטה).*

* יצוין, כי בין המערערות לבין המשיב התגלעה מחלוקת באשר לשאלת פרשנות החלטתו של בית-המשפט העליון: האם בית-המשפט יצא מנקודת הנחה שהראיות מתקבלות לתיק ונבחנת שאלת השפעתן על פסק-הדין (כטענת המערערות), או שמא יש קודם לדון האם יש מקום לקבל את הראיות החדשות ורק לאחר מכן לדון בהשלכתן (כטענת המשיב). 

השופטת סרוסי קבעה, כי עיון בהחלטת בית-המשפט העליון מעלה כי פרשנותו של המשיב היא הנכונה.

ביום 12.7.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1926, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור.
בית-המשפט העליון החליט ברוב דעות (המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר והשופט י' אלרון כנגד דעתה החולקת של השופטת י' וילנר) לקבל את הערעור בחלקו באופן שהתיק יוחזר לדיון מחוּדש בבית-המשפט המחוזי (קישור לפסק-הדין).

בעקבות פסק-הדין בערעור, הורתה השופטת סרוסי לצדדים, ביום 20.7.2021, להגיע להסדר דיוני בעניין המשך ניהול ההליך עד ליום 12.9.2021.

הבקשה לפסילת המותב

ביום 12.9.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1941, המערערות הגישו בקשה לפסלוּת המותב מלשבת בדין בדיון המחודש.
זאת, בטענה, כי לאור ההחלטה בבקשה לצירוף ראיות, מותב זה אינו יכול לדון באופן אובייקטיבי בתיק; וכי ישיבתו של המותב לדון בעניין אשר בו הוא כבר הכריע מהווה בגֶדר משוא פנים ברור ואמיתי.

המשיב התנגד לבקשה, בגורסו כי זו הוגשה בשיהוי ניכר וכן מהטעם שגישת המערערות היא גישת מרחיקת לכת לפיה בכל עת שבית-משפט שדן בבקשה לצירוף ראיות דוחה את הבקשה מהטעם כי התנאי לפיו "הגשתה של הראיה הנוספת דרושה לבירור האמת" אינו מתקיים, או, בדומה דוחה בקשה להוספת טענה, הרי שהדבר יביא לפסילתו.
לשיטת המשיב, אין כל הבדל בין מקרה זה למקרה אחר בו ערכאת ערעור קיבלה ערעור על החלטתה של הערכאה הדיונית שלא לקבל ראיה או טענה נוספת; וחזקה כי מותב זה יקיים דיון מחדש ויבחן את הראיות בהתאם להוראתו של בית-המשפט העליון.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
כמוסבר להלן, על החלטה זו הגישו המערערות ערעור לבית-המשפט העליון.

החלטת השופטת סרוסי מיום 24.10.2021

כאמור, ביום 12.7.2021, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור, בגדרו הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור בחלקו באופן שהתיק יוחזר לדיון מחוּדש בבית-המשפט המחוזי.

בעקבות פסק-הדין של בית-המשפט העליון, הבינו המערערות – ובהתאם גם הגישו הסדר דיוני לבית-המשפט – כי יש לערוך את הדיון בתיק מראשיתו, לרבות הגשת כתבי-טענות, תצהירים וראיות, זימון עדים, ניהול חקירות והגשת סיכומים, וזאת הן ביחס לבחינה לפי סעיף 138 לחוק מע"מ והן ביחס לטענה לאכיפה בררנית.
המשיב, לעומת זאת, סבר, כי מפסק-הדין עולה שיש להגיש ולערוך חקירות אך בנוגע לראיות החדשות שהגשתן התבקשה בפני בית-המשפט העליון ביחס לטענה לאכיפה בררנית ולאחר מכן להגיש סיכומים ביחס לבחינה לפי סעיף 138 לחוק מע"מ ולטענת האכיפה הבררנית.

השופטת סרוסי דחתה את בקשת המערערות להסדר דיוני וקבעה, כי הדיון יתנהל אך ורק בקשר לראיות החדשות שצירופן התבקש ובקשר לתצהיר המשיב (קישור להחלטה).

פסק-הדין בנושא פסילת המותב

כאמור, המערערות הגישו ערעור לבית-המשפט העליון על החלטת השופטת סרוסי שלא לפסול עצמה מלדון בעניינן.
ביום ה', 2.12.2021, ניתן פסק-הדין של הנשיאה א' חיות בערעור.

הנשיאה קיבלה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

הנשיאה קבעה, כי אמנם העובדה שבית-המשפט דן והכריע בהליך מסוים אינה פוסלת אותו מלשוב ולדון באותו עניין בעקבות התערבות ערכאת הערעור.
עם זאת, במקרה דנא מתקיימות נסיבות אשר מַצדיקות מסקנה שונה, שכּן בית-המשפט קמא נדרש במסגרת ההחלטה בעניין צירוף הראיות לפוטנציאל של ראיות אלו להשפיע על פסק דינו, והביע בהקשר זה עמדה נחרצת ומנומקת שלפיה אף אם הראיות הללו תצורפנה לא יהיה בהן כדי להביא לשינוי התוצאה.
בנסיבות אלו, ומשעה שבית-המשפט הִבהיר הבהר היטב כי הוא כלל אינו נדרש לעיון בראיות על-מנת לגבש את מסקנתו, עמדה נחרצת זו – ובלשון בית המשפט "אף אם אניח כי יש בראיות החדשות את כל מה שהמערערות מבקשות למצוא בהן, לא יהיה בצירופן כדי לשנות מפסק דיני" – מַצדיקה ולוּ משיקולים של מראית פני הצדק, כי המותב יימָנע מלהמשיך לדון בהליך ובראיות שלגביהן כבר הביע מראש דעה נחרצת.

לאור זאת, קיבלה הנשיאה חיות את הערעור וקבעה, כי הֶמשך הדיון בהליך יועבר לטיפולו של מותר אחר.