הסרת צו איסור פרסום על פסק-דין במע"מ

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

ביום 6.4.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אשת יחסי הציבור יוספה טמיר ברק.

עניינו של פסק-הדין בהמרצת הפתיחה שהגישה המבקשת נגד המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב), בגדרהּ התבקש בית-המשפט לחיֵיב את המשיב להגיע להסדר גבייה "בר קיימא" עם המבקשת בקשר לחובות מע"מ שהיא חייבת לאוצר המדינה וכן להצהיר על בטלות פעולות אכיפה שכבר בוצעו בקשר לאותם חובות.
אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומם של חובות המע"מ ואף אין מחלוקת כי המשיב היה מוכן להגיע להסדר גבייה כלשהו, אך לדעת המבקשת התנאים והדרישות שהציב המנהל אגב כך היו מכבידים מדיי ובלתי-סבירים בנסיבות העניין והמשיב מפלה אותה לרעה ופועל כלפיה לפי מדיניות "קשיחה ונעדרת רחמים".

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את המרצת הפתיחה ללא חיוב בהוצאות (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש הִבהיר, כי התערבות בית-משפט בתחום הֶסדרי הגבייה צריכה להיות מצומצמת מאוד.

לגופו של עניין, קבע השופט קירש, כי לא מצא בסיס לטענה כי המשיב פעל מתוך חוסר תום-לב או ממניעים פסולים.
עם זאת, השופט מצא לנכון להמליץ בפני המשיב לנקוט במספר פעולות להקל על המבקשת (ראו פס' 30 לפסק-הדין).

הבקשה לאיסור פרסום פסק-הדין והערעור לבית-המשפט העליון

ביום 14.4.2021 הגישה המבקשת בקשה לבית-המשפט המחוזי כי יורה על איסור פרסום פסק-הדין ולחלופין על איסור פרסום שמה מנוסח פסק-הדין, כך שתכונֵה "פלונית".
לטענתה, יש בפרסומו של פסק-הדין, המתאר את מצבה הכלכלי והאישי, כדי לגרום לפגיעה ממשית ואנושה בשמה הטוב.

בהחלטתו מיום 18.4.2021 הטיל בית-המשפט המחוזי חיסיון ארעי על התיק, עד לקבלת החלטה בבקשה.

ואילו ביום 2.5.2021 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לאיסור הפרסום.
על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף קבע, כי בדין טענה המדינה כי הבקשה הוגשה תוך חריגה מפֵּרק הזמן הקבוע בסעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 להגשת ערעור על החלטה בבקשה לאיסור פרסום, והדרך הראויה להשיג על החלטת בית-המשפט המחוזי הייתה באמצעות הגשת ערעור בתוך 7 ימים ממתן ההחלטה (בפועל, הבקשה הוגשה מעל שבועיים לאחַר שניתנה החלטת בית-המשפט).

הגם שדי באיחור האמור על-מנת לדחות את הבקשה, הוסיף השופט גרוסקופף וקבע, כי גם לגופם של דברים אין בבקשה ממש.
לדבריו, בבחינת נקודת האיזון המתאימה בין עיקרון פומביות הדיון לבין זכותה של המבקשת לפרטיות, הוא לא מצא כי פרסום הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות המבקשת כנטען על ידיה. שכּן, המידע הכלול בהחלטה ביחס למבקשת הוא מידע כללי בדבר מצבה האישי והכלכלי, אשר רובו ככולו רלוונטי לבירור התובענה שהגישה, ואשר לחֵלקו, אם לא לעיקרו, ניתן בעבר פומבי על-ידי המבקשת עצמה. משכך, אין זהו מסוג המידע המצדיק, במקרה הרגיל, הטלת מגבלות על פומביות פסק-דין.
השופט גרוסקופף הוסיף וציין, כי התובענה שהגישה המבקשת התנהלה כולה במשך שנה ב"דלתיים פתוחות", מבלי שניתן איסור פרסום כלשהו על פרט מפרטיה, ופסק-הדין אף פורסם ברבים במשך מספר ימים עד אשר פנתה המבקשת בבקשתה; ומשכך, מדובר בבקשה לאיסור פרסום בדיעבד, עניין אשר אף הוא מטה את הכף אל עבר פומביות הדיון.