ביטול הסכם שומת מס הכנסה שנחתם לאחַר תשלום כופר מע"מ | גביית חוב מע"מ מבעל שליטה | חשבוניות פיקטיביות | אי-הפקדת ערובה בערעור מע"מ
ביטול הסכם שומת מס הכנסה שנחתם לאחַר תשלום כופר מע"מ
ביום ג (4.5.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בענין יבגיני ריבקין.
בשנת 2011 התקיימה ביקורת וחקירה של משרדי מע"מ פתח-תקווה כנגד המבקש – עוסק מורשה בתחום מיזוג האוויר – בגין חשד לזיוף חשבוניות מס בניגוד לחוק מע"מ. ממצאי החקירה העלו, כי בין השנים 2007–2011 נהג המבקש לזייף העתקי חשבוניות מס, כך שאֵלה לא תאמו את חשבוניות המקור, ובדרך זו ובדרכים נוספות – לא דיווח על כלל עסקאותיו.
בעקבות החקירה וממצאיה, הוטל על המבקש קנס ונערכה לו שומה לפי מיטב השפיטה.
לצד ההליך האזרחי שנקט מנהל מע"מ פתח-תקווה כלפי המבקש, כאמור, נבחנה אף האפשרות לנקוט כנגדו אף בהליכים פלילים בגין החשד כי מעשיו שתוארו לעיל מהווים עבירוֹת על חוק מע"מ.
עם זאת, בקשת המבקש להשתת כופר התקבלה על-ידי ועדת כופר מכס ומע"מ בהחלטתה מיום 19.7.2017 וזו העמידה את הכופר על סך של 78,000 ₪. בנוסף, הִמליצה הוועדה להעביר את התיק לבדיקת פקיד-שומה פתח-תקווה, כדי לבחון את החבויות במס הכנסה בגין העִסקות שלא דוּוחו.
ביום 15.11.2017 החליט פקיד-שומה פתח-תקווה לפתוח את שומות מס ההכנסה של המבקש לשנות-המס הרלוונטיות ולתקנן, וזאת בהתבסס על הסמכוּת המסורה לו על-פי סעיף 147(א)(2) לפקודת מס הכנסה.
ביום 17.1.2019 חתם המבקש על הסכם שומות מס הכנסה לשנות-המס 2007–2011 ("הסכם השומות"), בגדרו חויב המבקש במס בשיעור התואם את ממצאי החקירה הפלילית ושומת המע"מ שהוּצאה לו (חוב מס הכנסה הנובע מהסכם השומות עמד על סך של 1,505,495 ₪). על הסכם השומות חתמה בנוסף למבקש, גם ב"כ באותה העת, עו"ד ק' רזניק.
המשיב הֵחל לנקוט בהליכים לגביית חוב המס הנובע מהסכמי השומות.
ביום 15.1.2020 פנה ב"כ הנוכחי של המבקש אל המשיב, בבקשה לביטול השומות ולביטול הסכם השומות, בטענה של התיישנות. ודוק: טענתו המרכזית של המבקש היא שעל-פי סעיף 147(א)(2) לפקודה, לאור הטלת הכופר על המבקש, עמדה לרשות המשיב האפשרות לתקן את שומות המבקש לשנים הרלוונטיות "תוך תקופה המסתיימת בתום שנה מיום 30 ההרשעה או מיום תשלום הכופר". ברם, לטענת המבקש, יש לראות את המועד בו הגיע להסדר חוב ומסר שיקים דחויים לשם תשלום הכופר – ביום 7.9.2017 – כיום בו שילם את הכופר; וממועד זה, יש למְנות את תקופת ההתיישנות בת השנה. בהתאם, טוען המערער, כי תקופה זו הסתיימה בספטמבר 2018 וממילא פתיחת השומות על-ידי המשיב ותיקונן במסגרת הסכם השומות מיום 17.1.2019 נעשתה לאחַר חלוֹף תקופת ההתיישנות, ובמועד בו פקעה כבר סמכותו של המשיב לערוך שומה חדשה.
עוד טען המבקש, כי נציגי המשיב הפעילו עליו לחץ כבד לחתום על ההסכם, והבהירו לו כי אם לא יחתום יחֵלו נגדו בהליכי גבייה.
בנוסף, טען המבקש, כי המשיב הציג לפניו מצג שווא שעל בסיסו ניאות לחתום על הסכם השומות, לפיו לאחַר החתימה על הסכם השומות יופחת סכום החוב באופן משמעותי, וניתן יהיה להגיע להסכמות והקלוֹת ביחס לגביית החוב.
המשיב דחה טענות אלה ועל-כן המבקש הגיש לבית-המשפט תובענה למתן סעד המצהיר על בטלות הסכם השומות.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את התובענה (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, הִבהיר השופט גורמן, כי הגם שהמבקש ריכז את עיקר טיעוניו בשאלת התיישנות השומות נשוא ההסכם והפרשנות שיש לתת למונח "יום תשלום הכופר" המופיע בסעיף 147(א)(2) לפקודה, עליו לצלוח משׂוכה משמעותית המתמקדת במישור החוזי, והיא שאלת קיומה או היעדרה של עילה לביטול ההסכם.
השופט גורמן הוסיף והסביר, כי טענתו החוזית של המבקש כנגד ההסכם היא כי המשיב טעה בפרשנות הדין ואף הטעה אותו לחשוב, בעת החתימה על הסכם השומות, כי לא חלה בעניינו התיישנות, בעוד שבפועל השומות נושא ההסכם התיישנו. ברם, לא רק שבאי כוחו של המבקש באותה העת העלו את טענת ההתיישנות כפי שמצאו לנכון, אלא שמעדותו של המבקש עלה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא ובאי כוחו הכירו, לפני החתימה על הסכם השומות, גם את טענת ההתיישנות החדשה המועלית כיום, ולמרות זאת בחרו לחתום על הסכם השומות. כלומר, סוגיית ההתיישנות והמחלוקת לגבייה לא נעלמה מעיני הצדדים, אלא הייתה מונחת על שולחן המו"מ עובר לחתימת הסכם השומות; ולמרות זאת, חתם המבקש על הסכם השומות, ובכך קיבל את עמדת המשיב באשר לאי-התיישנותן של השומות.
השופט גורמן המשיך והתייחס לטענת המבקש לפיה נציגי המשיב הפעילו עליו לחץ כבד לחתום על ההסכם, והבהירו לו כי אם לא יחתום יחֵלו נגדו בהליכי גבייה. השופט דחה טענה זו, בקובעו כי המבקש כָּשל מלהוכיח אותה, מה גם שאילו לא היו הצדדים מגיעים להסכמות ביחס לשומות, היו ננקטים הליכי שומה כנגד המבקש, אך העובדה כי היה בכוחו של המשיב לנקוט הליכים משפטיים הקבועים בפקודה, אינה עולה כדי לחץ פסול, כפיה או עושק שיש בהם להביא לביטולו של ההסכם.
באשר לטענה לגבי מצג השווא שהוצג בפני המבקש, קבע השופט גורמן, כי גם טענה זו לא הוּכחה כדבעי על-ידי המבקש.
לאחר מכן, נדרש השופט גורמן לטענת המבקש לאי מתן הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו מול המשיב, ודחה גם אותה.
לאור כל האמור, קבע השופט גורמן, כי בהעדר עילה חוזית לביטול ההסכם – ובשים לב למכלול הנסיבות שתוארו לעיל, אין הוא מוצא כי יש להיעתר לבקשה ולהורוֹת על ביטול הסכם השומות.
לכאורה, די היה בכך כדי להוביל לתוצאה של דחיית התובענה. עם זאת, השופט גורמן המשיך ונדרש לטענת המערער בכל הנוגע לפרשנות סעיף 147(א)(2) לפקודה, ודחה טענה זו (ראו פס' 72 לפסק-הדין ואילך).
גביית חוב מע"מ מבעל הַשליטה
פסק-הדין בעניין פתחי אבו מדיגם
ביום 5.5.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין פתחי אבו מדיגם.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש אבו מדיגם על החלטת המשיב (מנהל מע"מ באר-שבע) לגְבות ממנו 218,030 ₪ על-חשבון חוב המס של חברת ב.א.ל.ב. בע"מ ("החייבת") שהיא חברה בשליטתו המלאה של המערער. זאת, בהתאם להוראות סעיף 106 לחוק מע"מ.
על-פי האמור בהחלטה נשוא הערעור, לחייבת חוב מס בסך של כ-3 מיליון ₪ שמקורו בכפל-מס שהושת עליה (בסך של כ-2.85 מיליון ₪) וכן בקנס שהושת עליה בגין אי-ניהול ספרים (בסך ל כ-150 אלפי ₪).
עוד צוין בהחלטה, כי החייבת העבירה לידי המערער 218,030 ₪ אשר נתפסו בביתו במהלך פעילות משטרתית לחיפוש אמל"ח.
לבסוף, צוין בהחלטה כי הואיל ומתקיימים בענייננו תנאי סעיף 106 לחוק מע"מ, החליט המשיב לגְבות מהמערער, על-חשבון החוב של החייבת, את אותו סך של 218,030 ₪.
בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
פסק-הדין בעניין אברהם אוסקר
פסק-דין נוסף של השופטת י' ייטב בנושא סעיף 106 לחוק מע"מ ניתן בערעור שהגיש אברהם אוסקר על ההחלטה לגְבות ממנו את חובה של חברת אוסקר אנרגיה בע"מ בסך של כ-202 מיליון ₪ (!!!) שבה היה המערער בעל המניות היחיד בשנות-המס הרלבנטיות.
מקור החוב בניכוי חשבוניות מס פיקטיביות בסכום של כ-101 מיליון ₪.
השופטת י' ייטב דחתה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
חשבוניות פיקטיביות
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ירון סולמי.
עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת היחידה לביקורת פשיעה חמורה להטיל כפל-מס על המערער מכוח סעיף 50(א) לחוק מע"מ בסך כולל (קרן וכפל) של כ-114 מיליון ₪, בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות.
זאת, לאחַר חקירה וביקורת שנערכה בעניינו של המערער ושל אחרים שפעלו עִמו בשנים הרלבנטיות, ובהתבסס על הודאת המערער במיוחס לו במסגרת הליך פלילי.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
אי-הפקדת ערובה בערעור מע"מ
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
בעניין אלטלף 8 יהוד בע"מ, נדוֹן עניינה של המבקשת, אשר רכשה מקרקעין מחברה אחרת וניכתה מס תשומות בגין הרכישה. ברם, בעקבות סכסוך בין הצדדים, ניתן פסק-דין המורה בהסכמת הצדדים על ביטולה של העִסקה. החברה האחרת הוציאה חשבונית מס זיכוי וזו התקבלה אצל המבקשת.
בעקבות ביטולה של העִסקה דרש המשיב (מנהל מע"מ), כי המבקשת תשיב מס תשומות לפי סעיף 43 לחוק מע"מ.
השגת המבקשת על השומה שהוּצאה לה נדחתה והיא הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד.
במסגרת הערעור, נעתר בית-המשפט המחוזי (השופט א' גורמן) לבקשת המשיב והורה ביום 16.8.2018 למבקשת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו, וזאת בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות.
בית-המשפט המחוזי דן בשאלת תחולתו של הסעיף בערעורי מס וקבע כי אף שהדבר לא הוכרע באופן סופי בבית-המשפט העליון, ההלכה המוסכמת היא כי הסעיף אכן חל. נמצא, כי האיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות של הנישומים לבין זכות המשיב להבטיח כי יפְרע את הוצאותיו יתבטא בגובה הערובה שתיפסק, וכי אין להגביל את המועד להגשת בקשת להפקדת ערובה למרות השלב המתקדם בו מצוי המשפט. בסופו של יום, נקבע כי המבקשת לא סתרה את טענות המשיב לגבי מצבה הכלכלי, וכי סיכויי הערעור אינם כה גבוהים באופן המצדיק הימנעות מהטלת ערובה כלל וכלל.
בית-המשפט המחוזי הורה למבקשת להפקיד בקופת בית המשפט 18,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית עד ליום 13.9.2018, שאם לא כן יידחה הערעור.
בהחלטה מיום 15.10.2018 נדחה המועד להפקדת הערובה לבקשת המבקשת ולפנים משורת הדין, והוא נקבע ליום 11.11.2018.
הערובה לא הופקדה גם במועד זה, ובאותו היום דחה בית המשפט בקשה נוספת לעיכוב ההפקדה והורה על דחיית הערעור.
הבקשה לעיכוב ביצוע
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 11.11.2018 ועל החלטות נוספות שניתנו במסגרת ההליך הִגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט העליון.
ואילו ביום 21.1.2019 הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, היא הבקשה מושא ההחלטה הנוכחית.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ג' קרא, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין (קישור להחלטה).
השופט קרא ציין, כי גם אם המשמעות האופרטיבית של פסק-הדין היא כי על המבקשת לשלם את שומת המס שהוּצאה לה, מדובר לכל היותר בחיוב כספי שהנטייה היא לא לעכב את ביצועו.
עוד ציין השופט, כי כאשר מדובר בעיכוב פסק-דין כספי, על המבקש להראות כי אם יִזכה בערעור יתקשה להשיב את כספו או כי התשלום יפגע בו באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו; אך המבקשת התמקדה בבקשתה בסיכויי הערעור ולא ביססה את טענותיה בדבר נזק שיגרם לה ככל שיבוצע פסק-הדין.
השופט קרא קבע, כי בהינתן שחובה של המבקשת הוא כלפי רשויות המס ואינו גבוה כשלעצמו, די בשיקולי מאזן הנוחות כדי לדחות את הבקשה.
למעלה מן הצורך, הוסיף השופט קרא וציין, כי שאלת היקף תחולתו של סעיף 353א לחוק החברות עלתה בעבר בבית-המשפט העליון, והובעה דעה שיש טעם טוב בהחלתו גם בערעורי מס ובהליכים בהם נתקפות החלטות של רשויות מנהליות; וכי על פסק-הדין בעניין מרעב (ע"מ (מחוזי מרכז) 47507-08-17) עליו נסמכת המבקשת הוגשה בקשת רשות ערעור הצפויה להישמע בפני הרכב (רע"א 7687/18). עוד ציין השופט קרא, כי יש מקום לטענה כי הפרקטיקה של דחיית תובענה בשל אי-הפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות נשענת על דחיית תובענה לפי תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אך הוא אינו רואה לנכון לקבוע מסמרות בדבר.
פסק-הדין בעניין מרעב
ביום 19.11.2019 נערכה בפני השופט י' עמית ישיבת קדם ערעור, במסגרתה נקבע כי השאלה העקרונית בבסיס הערעור תלויה ועומדת בהכרעה בענייין מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ וכי על המערערת לעדכן אם וכיצד היא מבקשת להמשיך בערעורה לאחַר שיינתן פסק-דין בעניין מרעב.
ביום 15.7.2020, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1865 מיום 20.7.2020, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ (רע"א 7687/18), בגדרו קבע השופט גרוסקופף (בהסכמת השופטים נ' הנדל ו-ע' ברון), כי הפרה של הוראה להפקיד ערובה להוצאות מכוח סעיף 353א לחוק החברות, לרבות הוראה כאמור שניתנה במסגרת ערעור מס, מַקנה לבית-המשפט את הסמכות להורוֹת על מחיקת ההליך, ככל שיגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הראויה בנסיבות העניין.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אלטלף
לאחַר מתן פסק-הדין בעניין מרעב, הודיעה המערערת כי היא עומדת על ערעורה, אף שהסכימה במסגרת קדם הערעור לקבל על עצמה את תוצאת הערעור בעניין מרעב, וזאת מאחַר שלשיטתה פסק-הדין אינו נוגע לשאלה העקרונית העומדת בבסיס ערעורה.
ואולם, בסיכומים שהוגשו מטעמה נטען, כי לאור ההלכה שנקבעה בעניין מרעב, השאלה בדבר סמכותו של בית-המשפט להורוֹת לחברה בע"מ להפקיד ערובה בערעור מס מכוח סעיף 353א לחוק החברות התייתרה. זאת, למעט העובדה כי בעניין מרעב נקבע שהסנקציה בגין אי-הפקדת ערובה היא מחיקת הערעור בעוד שבענייננו בית-משפט קמא דחה את ערעורה של המערערת.
עוד נטען, לראשונה, כי שגה בית-המשפט קמא עת העמיד את הערובה על סך 18,000 ₪, סכום שלשיטת המערערת יש בו כדי לפגוע בזְכותה לגישה לערכאות. על-כן, המערערת עתרה, בין היתר, לביטול פסק דינו של בית-משפט קמא שדחה את ערעורה; ולחלופין על הקטנת סכום הערובה, ולהארכת המועד להפקדתה ב-60 יום.
השופט י' עמית קיבל את הערעור באופן חלקי תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך 15,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ציין השופט עמית, כי השְאֵלה העקרונית העומדת בבסיס הערעור נדוֹנה והוכרעה בעניין מרעב ועל-כן טענותיה של המערערת בדבר תחולתו של סעיף 353א לחוק החברות על ערעורי מס עומדות בסתירה חזיתית לקביעותיו של בית-המשפט בעניין מרעב ואף לפסיקה שקָדמה לה, ומשכך דינן להידחות.
באשר לגובה הערובה, קבע השופט עמית, כי לא רק שהטענה הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים (וממילא די בכך כדי לדחותה על הסף), אלא שגם לגופו של עניין אין בה ממש. שכּן, המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים שבהם ערכאת הערעור תתערב בהחלטת הערכאה הדיונית. לדבריו, הערובה שנקבעה הייתה מידתית, אף על הצד הנמוך, ואיזנה נכונה בין מכלוֹל השיקולים הרלוונטיים.
עם זאת, באשר לטענה כי היה מקום למחוק את הערעור ולא לדחות אותו, קבע השופט עמית, תוך שהוא מַפנה גם לעניין ג'י בי אם בניה בע"מ (ע"א 477/19), כי הוא נכון, לפנים משורת הדין, לקבל חלקית את הערעור במובן זה שחֵלף דחיית ערעור המס, הערעור יימחק.