תושבוּת לעניין ביטוח בריאות

ביום 11.4.2021 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין הובר.

התובע, יליד שנת 1946, נולד בהונגריה, נישא והוליד שני ילדים בהונגריה.
לאחר מכן התגרש ועלה לישראל בשנת 1979.
בארץ הוא נישא שוב והוליד שלושה ילדים, אחד מהם נפל במהלך שירותו הצבאי בשנת 2003.
התובע עבד במשך שנים רבות ועד הגיעו לגיל פרישה במפעל מלט נשר, כמהנדס מכונות ומנהל פרויקטים. 
התובע התגרש ולאחַר שפרש מעבודתו, הכיר בת-זוג מהונגריה ובשל כך מרבה לשהוֹת בהונגריה ולטייל בעולם.

ביום 29.1.2019 התקבלה החלטת המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") לפיה התובע חדל להיות תושב ישראל מיום 21.11.2018 (וכנגזר מכך, אינו זכאי עוד להטבות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי).
עניינו של פסק-הדין הוא אפוא, בתביעה שהגיש התובע לביטול ההחלטה האמורה.

בית-הדין האזורי, מפי השופטת א' הרמל, קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, חזרה השופטת הרמל על ההלכה לפיה פרשנות המונח "תושב ישראל" תיעשה על-בסיס מבחן מרכז החיים ומירב הזיקות לישראל.
לגופו של ענין, קבעה השופטת, כי הראיות שהוצגו בפניה מַצביעות על כך שבהיבט האובייקטיבי מירב זיקות התובע – ובכלל זאת מקום המגורים שלו ושל משפחתו, מפעל ההנצחה שהקים לזכרו של בנו, חשבון הבנק וכו' – הן לישראל.
לדבריה, הצורך של התובע בגילו בזוגיות, בטיפול של בת-זוג ובשהייה במקום רגוע ונעים מובן והוא כשלעצמו אינו מהווה סיבה מוצדקת לשלילת תושבותו בתקופה הרלוונטית, מה עוד שדווקא ההקפדה של התובע לחזור לעיתים קרובות לישראל, כדי לשהוֹת בה, להיות בקֵרב היקרים לו, לבקר את קבר בנו שנפל, מחַזקת את טענתו כי מרכז חייו נותר בישראל. בנוסף, עדותו לפיה הוא מחכה שבת-זוגו תסיים לעבוד בהונגריה כדי שיוכלו לחיות יותר בישראל מַצביעה על כך שבהיבט הסובייקטיבי התובע רואה את מרכז חייו בישראל.
לאור האמור, קבעה השופטת הרמל, כי לא היתה הצדקה לשלילת תושבוּת התובע בישראל בתקופה הרלוונטית.