פיצוי בגין אי-הקצאת אופציות ובגין עוגמת נפש

ביום 22.2.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ליבושור.

תמצית העוּבדות:
ביום 30.3.2007 התקשר המערער בהסכם העסָקה עם חברת ש. שלמה חברת ביטוח בע"מ ("החברה") לפיו הוא ישמש כמנכ"ל החברה ובתמורה יהיה זכאי, בין היתר, לתנאים הבאים: משכורת חודשית, מענק שנתי שסכומו יושפע מרִווחי החברה באותה שנה, אופציות של החברה בתנאים שפורטו בהסכם, רכב, וארבעה כרטיסי טיסה זוגיים בשנה לארה"ב. בנוסף, כָּלל ההסכם סעיף שעניינו שמירת סודיות ואי-תחרות.
ביום 31.10.2012 הסתיימו יחסי העבודה בין המערער לבין החברה ובעקבות זאת שלח המערער לחברה וליו"ר הדירקטוריון שלה מכתב "גמר חשבון" לפיו טרם שולמו לו חלק נכבד מזכויותיו בהתאם להסכם ההעסקה ועל-פי הדין בסך כולל של לפחות 5,679,681 ₪. לטענת המערער, הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה בסך של 681,376 ₪, 3% מהון מניות החברה שכבר הבשילו לפי תכנית האופציות בשווי כספי של 3,631,000 ₪, למענקים שנתיים קבועים מצטברים בסך כולל של לפחות 1,025,000 ₪ וכן לתשלום בעבור בונוסים ו-12 כרטיסי טיסה זוגיים לארה"ב.
בתום למעלה משנה של התדיינות, שכָּללה הליך גישור ארוך, נחתם ביום 30.4.2014 הסכם פשרה בין המערער לבין החברה ("הסכם הפשרה").
בגדרו של הסכם הפשרה הוסכם, כי החברה תשלם למערער את התשלומים הבאים בגין סיום העסקתו, מבלי להודות בחבות ולשם סילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים: תשלום בגין פדיון אופציות למניות החברה בסך 571,000 ₪; תשלום בגין התחייבות המערער לסודיות ולאי-תחרות עם החברה, עסקיה, לקוחותיה וספקיה לתקופה של 5 שנים מיום סיום יחסי העבודה ביום 31.10.2012, בסך של 696,000 ₪; תשלום פדיון חופשה בסך 800,369 ₪; תשלום בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה למערער בגין התמשכות הליכי סיום יחסי עבודה וגיבוש תנאי הפרישה במשך כשנה וחצי. עוד נקבע בהסכם הפשרה, כי החברה תמציא למערער או למי מטעמו 12 כרטיסי טיסה זוגיים (24 כרטיסים בסך הכל) במחלקת עסקים לארה"ב ו/או ליעדים מקבילים. בנוסף, נקבע, כי החברה תשתתף בהוצאות שכר-טרחת עורכי-הדין של המערער בסך כולל של 200,263 ₪ בתוספת מע"מ.
בדו"ח שהגיש המערער למשיב (פקיד-שומה רחובות) לשנת-המס 2014 הוא דיווח על תשלום פדיון החופשה בסך 800,369 ₪ ואופציות על מניות בסך 1,000 ₪ כהכנסת עבודה. לעומת זאת, על התשלומים בעבור התחייבותו לסודיות ולאי-תחרות בסך 696,000 ₪ וכן על הפיצוי בגין "פדיון אופציות" בסך 571,000 ₪ דיווח המערער כהכנסה הונית. על התשלום בסך 50,000 ₪ בגין "עוגמת נפש" דיווח המערער כהכנסה הפטורה ממס. המערער לא דיווח על 11 כרטיסי טיסה שמימש מכוח הסכם הפשרה בשנת 2014, שכּן לדבריו נקבע בהסכם הפשרה כי החברה תשלם את המס בגינם.
המשיב לא קיבל את האופן שבו סיוֵוג המערער את רכיבי הפיצוי השונים לצרכי מס, ובמסגרת השומה לשנת-המס 2014 קבע שיש לסַווג את סכום הפיצוי הכולל שקיבל המערער מהחברה כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2 )לפקודת מס הכנסה, כך שיחויב בשיעור מס שולי לפי סעיף 121 לפקודה. עוד קבע המשיב, כי יש להוסיף להכנסת העבודה את שווי טובת ההנאה שנבעה למערער ממימוש 11 כרטיסי טיסה שניתנו לו על-ידי החברה בשווי 275,498 ₪  ומומשו בשנת 2014 ולא דוּוחו, ואף זאת בהתאם לסעיף 2(2 )לפקודה.
מכאן הערעור שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי.

טרם דיון ההוכחות ולאור המלצת בית-המשפט, הודיע המערער, כי הוא חוזר בו מטענתו באשר לסיוּוגו של הסכום ששולם לו בגין אי-תחרות. כמו-כן, במהלך דיון ההוכחות וִיתר המערער על טענתו בהתייחס לכרטיסי הטיסה. 
נותרו, אפוא, להכרעה שתי סוגיות: האחת, נוגעת לסיווג הפיצוי בסך 571,000 ₪ שקיבל המערער בגין "פדיון אופציות למניות החברה"; השנייה, עניינה בשאלת סיווג הפיצוי בסך 50,000 ₪ שקיבל המערער בגין "עוגמת נפש".

לטענת המערער, הייתה כוונה מצד החברה, שעולה הן מהסכם ההעסקה והן מהבטחות שניתנו לו במהלך תקופת העסקתו, להקצות לו אופציות במסלול רווח הון לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה, כך שסכום זה בהסכם הפשרה אשר נועד לפַצותו בגין העובדה שההקצאה בסופו של יום לא הושלמה, ראוי להיות ממוסה כהכנסה הונית.
באשר לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪, טוען המערער, כי מדובר בסכום סביר ששולם לו בְּשל כך שסָבל מהתעמרות במהלך תקופת עבודתו ואף לאחריה, עת נאלץ "לרדוף" אחרי החברה כדי לממש זכויותיו.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין קבע, כי המערער לא סתר את החֲזקה שנקבעה בפסיקה לפיה תשלומים ששולמו לעובד ממעבידו בזיקה ליחסי העבודה יסוּוגו כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה ויחויבו במס בשיעור השולי החָל על העובד.

באשר לאופציות בגין האופציות, ציין השופט, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי חֵרף קביעת הסכם ההעסקה לפיו קיימת אפשרות שבמהלך העסקתו של המערער בחברה יוענקו לו אופציות למניותיה, הרי שבפועל ההקצאה לא בוצעה, כאשר המערער קיבל פיצוי בגין כך במסגרת הסכם הפשרה.
עוד ציין השופט, כי גם אם יהיה מוכן להניח לצורך העניין שההבטחה לקבל חלק מהון המניות של החברה הייתה המניע להתקשרות מצדו של המערער, כפי שהצהיר, וגם בהנחה שהחברה הֵחלה לפעול למימוש ההבטחה, כל עוד כיהן המערער כמנהלה, הרי שממכלול נסיבות העניין עולה כי המערער כָּשל מלהרים את הנטל להוכיח שהחברה קיבלה החלטה בדבר הקצאת המניות, לא כל שכּן שהוחלט על הקצאה לפי המסלול ההוני דווקא.
השופט בורנשטין הוסיף וציין, כי בעוד שהמשיב הציג ראיה המעידה על כך שעד סיום העסקתו של המערער, החברה לא גיבשה את תוכנית האופציות הנוגעת אליו, המערער לא זימן עדים רלבנטיים בטענה שמר שלמה שמלצר, שניהל לטענתו את החברה לרבות המשא ומתן עִמו, הלך לעולמו; והרי הימנעות בעל דין מהבאת ראיות מקימה חזקה שהן היו פועלות לחובתו.
בנוסף, קבע השופט בורנשטין, כי החברה דרשה הוצאה בהתייחס לתשלומים ששולמו למערער מכוח הסכם הפשרה, דבר הסותר את אחד מעקרונותיו של הֶסדר הקצאת אופציות באמצעות נאמן במסלול רווח הון לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה והוא אי-התרת ניכוי הוצאות שכר של העובד.
השופט בורנשטין הוסיף וקבע, כי גם אם הייתה מוכחת כוונתה הברורה והחד-משמעית של החברה המעסיקה להקצות אופציות למערער במסלול ההוני, גם אם הקצאה זו לא בוצעה בְּשל טעמים פורמליים גרידא וגם אם החברה לא הייתה מנכּה את ההוצאה בגין הפיצוי ששילמה על-פי הסכם הפשרה, עדין לא היה בכך כדי להועיל למערער. שכּן, הלכה פסוקה היא שלא מה שנישום יכול היה לעשות ולא עשה, אלא רק מה שהוא עשה, קובע את מצבו ואת דינו מבּחינת המס.
באשר להחלת העיקרון של "דין הפיצוי כדין הפרצה", כפי שביקש המערער לעשות, קבע השופט בורנשטין, כי על-מנת ליהנות מההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 102 לפקודה, ההקצאה נדרשת לעמוד במספר תנאים ספציפיים (שתוגש בקשה לאישור נאמן, שתימסר הודעה על הקצאה, שייערך דיווח על ההקצאה, וכן, ובעיקר, כי האופציות יופקדו בידי נאמן לתקופות הקבועות בסעיף 102 בהתאם למסלולים השונים), בעוד שדבר מכּל אלה לא התבצע במקרה שלפנינו.* על-כן, הוסיף השופט, החלת העיקרון בדבר "דין הפיצוי כדין הפרצה" מהווה עקיפה ברורה, בבחינת "פיקציה על פיקציה" (כלשון בית-המשפט העליון בעניין אהרוני (ע"א 6914/15)) של התנאים הנדרשים על-פי סעיף 102 לפקודה.

* לגישה שונה, ראו דברי השופטת י' סרוסי בעניין ברניב (ע"מ 54694-02-16), בפס' 73 ואילך.

באשר למחלוקת הנוספת בין הצדדים והנוגעת לפיצוי ששולם למערער בגין "עוגמת נפש", קיבל השופט בורנשטין את עמדת המשיב וקבע, תוך שהוא מצטט מפסק-דינו בעניין בן אנוש (ע"מ 63585-11-17), כי המערער לא עמד בנטל הנדרש להוכחת טענתו.
לדבריו, המערער לא תמך את טענתו באשר ל"עוגמת הנפש" בכל ראיה מטעמו, לא הוכיח מהי אותה עוגמת נפש שהוכרה לו, ועל שום מה הוא זכאי לפיצוי בסכום שנקבע בעניין זה בהסכם הפשרה. המערער אף לא הציג כל ראיה באשר למשא ומתן שהתנהל עובר לחתימת הסכם הפשרה, וכאמור, לא הביא לעדוּת כל נציג מטעם החברה אשר יבהיר על שום מה נתנה החברה הסכמתה לשלם לו עבור "עוגמת נפש". כמו-כן, המערער אף לא זימן לעדוּת גורם מטעמו שלו, אשר נטל חלק בהליכי המשא ומתן והיה שותף לניסוח הסכם הפשרה. לפיכך, גם בעניין זה יחול הכְּלָל לפיו הימנעות בעל דין מהבאת ראיה מקימה חזקה שזו הייתה פועלת לחובתו.